שנת תשפ"ו| שבת פרשת עקב

עקב | י"ח באב תשפ"ו | 01/08/2026

ידידים יקרים,

שבת שלום!

מש' 'ארץ חמדה'

שינוי בפורמט עקב תקלה, האתר החדש בקרוב.

פרשת השבוע: להתפלל או להתנפל?

הרב יוסף כרמל, ראש כולל 'ארץ חמדה'

לאחר חטא העגל, הכתוב בפרשתנו מדגיש, וחוזר ומדגיש להתנפל במשמעות של להתפלל:

"וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם: וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְקֹוָק כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְהַכְעִיסוֹ: ...וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא: ... וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְקֹוָק אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי כִּי אָמַר יְקֹוָק לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם: וָאֶתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וָאֹמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה" (דברים ט, יז-כו).

תקופת השנה המתוארת בפסוקים אלה, החלה בשבעה עשר בתמוז והסתיימה ביום הכיפורים, כמו שהסביר המדרש: "ואתנפל לפני ה' כראשונה. מלמד שמאה ועשרים יום רצופין היה משה בלא מאכל ומשתה. מ' הראשונים שנאמר כראשונה. ומ' יום שהתנפל ומ' בלוחות האחרונים. הראשונים הושלמו בי"ז בתמוז. והאמצעיים הושלמו בראש חודש אלול. והאחרונים ביום הכפורים" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים דף יד ע"א).

אנחנו נמצאים בימים אלה בתקופה האמצעית.

כלל נקוט בידי הלשונאים, ככל שהמושג חשוב יותר בחיי חברה דוברת לשון מסוימת, כך יהיו יותר דרכים לבטא אותו (לאסקימואים עשרות ביטויים המתארים שלג).

המדרשים מונים דרכים רבות מאוד בשפה העברית לבטא מצב של תפילה.

נביא בקיצור שני מדרשים העוסקים בנושא: "עשרה לשונות נקראת תפילה:

1. זעקה.  2. שוועה.  3. נאקה.   4. ביצור.  5. וקריאה.  6. רינה.  7. ופגיעה.  8. ניפול.   9. פילול.   10. עתירה. (נוסח אחר) 11. עמידה. 12. חילוי.   13. תחינה". (ספרי דברים פרשת ואתחנן פיסקא כו). 

"א"ר יוחנן עשרה לשונות נקראת תפילה ואלו הן, .... 14. צעקה.  15. ותחנונים.   (כמופיע בתחילת הפרשה הקודמת ואתחנן)" (דברים רבה פרשת ואתחנן פרשה ב סימן א, במדרשים המלאים מובא מקור לכל ביטוי, עי"ש).

אם כן מצינו עוד חיזוק לכך שהתפילה אמורה לתפוש מקום חשוב מאוד בחיינו הרוחניים.

נשתדל עתה להבדיל ולהבחין בין שני המושגים:

אין לשער את חשיבות התפילה (כדאי לעיין היטב בהרחב דבר לנצי"ב, במדבר כ, יג).

הקשר לבית הכנסת "מקדש המעט" מהווה חלק  חשוב מאוד בחייו של כל יהודי, ובהווייתו הרוחנית (עיינו גם בספרים החדשים "צפנת שמואל-מלכות דוד" כרך ב  עמ' 356-369).

לתפילה בציבור הרבה מעלות. (ניתן ללמוד על כך בעומק בתוכנית "מורנו" תפילה וברכות יחידות 10-12).

הצורך במקום תפילה מסודר וראוי, מורגש מאוד, במיוחד כאשר כל קהילה מכינה את עצמה לקראת סליחות אלול וחגי תשרי, המכונים גם ימים נוראים. יתכן ודווקא שעה זו קוראת לנו לחשב מסלול מחדש, בנושא מקום וחשיבות התפילה ובית הכנסת בחיינו.

בואו ונשאל את עצמנו, כמה שאלות נוקבות:

האם אנחנו מצליחים להתרכז בתפילה ולהתפלל מתוך כוונה?

כמה פעמים ענינו על ברכותיו של שליח הציבור בחזרת הש"ץ?

מה מידת ההשקעה שלנו כדי שהתפילה תהיה חוויה מרוממת עבור ילדינו ובני קהילתנו?

מה עשינו כדי למשוך אל בית הכנסת גם רחוקים?

כמה פעמים הפכנו את זמן התפילה לזמן שיחה חברתית, עם השכן מימין ומשמאל, מלפנים ומאחור?

האם זה נכון לקרא את עלוני השבת, שברובם הגדול הביאו את כיכר השוק לתוך זמן התפילה, ולתוך מה שכינו חכמים "מקדש מועט"? (והפכו לאחד מכלי הפרסום והשיווק המסחריים החזקים ביותר בציבור שלנו!)  

עד כאן בנושא של להתפלל.

נעבור עתה להתנפלות.

ההפגנות המתרחשות כמעט מדי ערב, מביאות לידי ביטוי אי הסכמה עם החלטות של גופי השלטון, עד כאן סימן מובהק לדמוקרטיה. אבל נדגיש, אין כל קשר בין דמוקרטיה לאלימות ושנאה, ההפך הוא הנכון, הוא פוגע בעיקרון החופש להביע דעה). על כן לצערנו ולבושתנו, ההפגנות מכל הכיוונים, הפכו למקום התנפלות המביאה לידי ביטויי שנאה אלימים, והאצבע המאשימה מופנית כלפי האחר בלבד. ההתנפלות כוללת גם חסימות כבישים, שיש בהן פגיעה בציבור הרחב מבחינת פיקוח נפש (גם אמבולנסים נחסמים), מבחינת גזל זמן והן מבחינת נזקים בלתי ניתנים לתיקון, של אי הגעה לאירועים משפחתיים חשובים ביותר וחד פעמיים. ההתנפלות כוללת במקרים רבים הרמת יד שהכתוב מגדירה כרשע (שמות ב, יג).

חלק מההפגנות כוללות השחתת רכוש ציבורי ופרטי, עבירה המונעת את הגעת התפילה למקום הנכון. הדיבור המפלג שולט באירועים אלה ומי יכול לקחת אחריות על התוצאות?

רק חסרי אחריות ציבורית ולאומית נוטלים אחריות שכזאת על עצמם!

הקב"ה אוהב אותנו מחוברים וערבים זה לזה!!!

התנפלות, מכל סוג שהיא, חייבת להיפסק לפני שח"ו יהיה מאוחר מדי!!!

נתפלל שתפילותינו יתקבלו ברצון לפני אדון כל.

שהקב"ה יעזור לנו להתחזק בתפילתנו - "בין אדם למקום", ולתקן את דרכינו גם בתחום "בין אדם לחברו", תחום חשוב ויסודי כל כך של חיינו, עוד יותר בתקופה זו של השנה בין תשעה באב ליום הכיפורים.

(רק בתפילות של שני מועדים אלה אנו מזכירים את האסון הנורא של הריגת עשרת הרוגי מלכות, בעקבות חטא מכירת יוסף, השייך לתחום של "בין אדם לחברו").  

נפסיק להתנפל.

הבה נתפלל כי נזכה, בזכות זאת, לשמוע קול שופר גדול, כבר בראש חודש אלול הקרוב, וביום הכיפורים, הבא עלינו לטובה, גם את בשורת "סלחתי" (ביננו לבין עצמנו ומן הקב"ה אלינו).

(לשיעורי הרב יוסף כרמל ביוטיוב)

חמדת הכשרות: כיצד משערים בליעת סכין במאכל חריף

הרב בצלאל דניאל – ראש תוכנית "מורנו" מבית 'ארץ חמדה'

לע"נ מורנו הרב ארנרייך זצ"ל, ממנו למדנו להרגיש את הסברא ולהתרגש מהבנת התורה

הראשונים נשאלו אם מותר לקנות מיץ לימון מן הגויים. לכאורה הנכרי אינו מערב במיץ שום דבר אחר, ואם כך אין הבדל בין כל פרי אחר ובין המיץ. הבעיה היא שאיננו יודעים באיזה סכין חתכו את הלימונים. בימינו רחוק הוא שבייצור תעשייתי ישתמשו בסכין שאינה ייעודית אך ורק לחיתוך של הפירות הללו. אך בעבר סביר מאוד שהנכרי השתמש בסכין אקראית שהייתה לו, ואיננו יודעים למה שימשה הסכין בעבר. מסתבר שהסכין אינה בת יומה (בדרך כלל זה המצב), ומן הסתם נקייה (גם נכרים לא רוצים טעם של שומן (אסור) בתוך מיץ הלימון שלהם). הבעיה היא שהלימון חריף, ולפי הפסיקה האשכנזית שלמדנו בעבר, החריפות, יחד עם דוחק הסכין, משביחה את הטעם בסכין ומבליעה אותו בלימון. אם כך, יש להניח שלימון שנחתך על ידי סכין סתמית של נכרים בלע טעם אסור שהיה בסכין קודם לכן.

שבולי הלקט מביא בשם הרי"ד שאכן שניים שלושה לימונים ראשונים ייאסרו. אך לא יהיה מספיק טעם בסכין לאסור את כל הלימונים, ואחרי שהנכרי ערבב את כל מיץ הלימון יחד, הלימונים הראשונים בטלים ביחס לשאר הלימונים.

הב"ח (יורה דעה סימן צו) חולק על היתר זה. הוא אומר שאיננו יודעים כיצד טעם הסכין יוצא לתוך הלימונים. נניח שהנכרי חותך עשרים לימונים. איננו יודעים כיצד הטעם שבסכין עבר לכל לימון. אם כך, בשלב זה, אחרי החיתוך, לפנינו עשרים לימונים חתוכים, ועלינו להתייחס לכל לימון כאסור בפני עצמו. במטבע לשון בה השתמשנו בעבר – החתיכה עצמה נעשתה נבלה. מתייחסים אל הלימון עצמו כאסור.

אך הרמ"א עצמו מתיר, והש"ך מתחקה אחר הטעם לכך. הוא מציע מספר ספקות: ראשית, איננו יודעים אם הסכין עצמה בלעה איסור בעבר. שנית, גם אם הסכין הייתה בשימוש, לא ברור שהסכין פולט את מה שבלוע בו (בפעם הקודמת למדנו שלפי חלק מהראשונים החשש הוא רק לממשות איסור הנמצא על גבי הסכין). שלישית, למדנו בעבר שהגמרא מתייחסת לחריפות של חלתית. בפסיקה האשכנזית ישנה הנחה שהשפעת הלימון דומה להשפעה של החלתית. יתכן וזה נכון, אך גם יתכן והשפעת הלימון קטנה מהשפעת החלתית, אך דבר זה אינו מפורש בגמרא. אך גם על הצד שהלימון חריף, וגם מה שבלוע בסכין נפלט מהסכין ונבלע בו, יתכן ורק השכבה הראשונה של הסכין תפלוט את האיסור. בכדי להפליט את הבלוע בעומק הסכין, לכאורה זקוקים לחום או לחריפות משמעותית.

עצם הצורך בכל הספקות הללו מעניין. נראה שהנחת המוצא של הדיון היא להתייחס לסכין כאילו היא חתיכת איסור חמה, שנוגעת בפרי אחר פרי, וכל פרי נאסר בפני עצמו. אך אילו היינו זורקים את הסכין עצמה (חתיכת השומן עצמה) לתוך הסיר, אזי היינו משערים את ביטול הטעם בששים.

לעניין חיתוך בודד הבאר היטב אכן מקבל את ההערה שלנו: נניח שחותכים צנון גדול בסכין קטנה, וזורקים את הצנון לתוך סיר. הבאר היטב אומר שאין צורך לשער כנגד הצנון כולו, אלא יש לשער כנגד הלהב, שהרי לא יתכן שהצנון בלע יותר מהלהב כולו. כלומר: אילו הלהב היה חתיכתאיסור שנגעה בצנון, ולאחר מכן היו זורקים את הצנון לקדרה. לא היינו מעלים על דעתנו לשער מעבר לגודל חתיכת האיסור!

מהו ההבדל בין המקרים? לכאורה הב"ח היה מקבל את טענת הבאר היטב. אך מכיוון שמדובר בלימונים רבים, אין לנו אפשרות להתייחס אל כולם יחד. עלינו להניח על כל ספק בנפרד. במקרה של הבאר היטב מדובר על פריט אחד, וביחס אליו יש לנו הערכה מקסימלית כמה מהאיסור נבלע בו. ואכן הפרי תואר (מובא בדרכי תשובה סימן צו ס"ק סג) אומר שגם הרמ"א מודה שכאשר הלימונים לפנינו, כל אחד אסור בפני עצמו, ואין מקום לטעון שאחרי מספר חיתוכים כבר בטל טעם האיסור בלימונים הראשונים.

מקרה ביניים מובא בבית דוד (הובא בדרכי תשובה סימן צו ס"ק כה). הוא שואל מהו הדין אם חתך בצל בסכין טרפה לחתיכות קטנות. אם נאמץ את ההתבוננות של הבאר היטב, נכריע שמדובר בבצל אחד, ולפיכך יש לשער כנגד להב הסכין, לכל היותר. בהתבוננות של הב"ח עלינו להתייחס לכל חיתוך בנפרד. הכרעתו היא בדומה לב"ח – להתייחס לכל חיתוך כבליעה חדשה, ולכן יתכן ונתייחס אל הבצל כבעייתי יותר מכל הלהב כולה. ברם, הדרכי תשובה חולק על כך, ואומר שיש להתייחס לגודל הלהב בלבד, מכיוון שבסופו של דבר זה אותו הסכין שחותך את אותו הבצל שוב ושוב! ברם, אם ישים את הבצל בשני תבשילים, הדרכי תשובה מודה שיש להתייחס לכל אחד מהחלקים כאילו הוא בלע כמלוא הלהב, מכיוון שאיננו יודעים היכן הבליעה.

לפני שנסכם נזכיר שבכל המחלוקות, ספקן לקולא, מהטעמים שכתב הש"ך: יש לנו ספקות לגבי הגדרת המאכל החריף; יש ספק אם הסכין אכן נאסרה; יש ספק אם הבלוע בסכין חוזר ומשתבח בעזרת החריף. ומתוך כך בכל מחלוקת נכון לקבל את דברי המתירים.

עולה שלמעשה בכל הספקות נשער כנגד הלהב: במידה ויש מאכל חריף לפנינו שנחתך בסכין שאנו מניחים שאיננה כשרה אך גם אינה בת יומה: אם מדובר במאכל חריף בודד, יתכן והפוסקים מסכימים. במידה ומדובר במספר חיתוכים באותו מאכל, יש בדבר מחלוקת, וספקו להקל. במידה וחתכו מאכלים חריפים רבים: כל עוד הם לפנינו, יש להתייחס לאיסור הבלוע בכל אחד מהם בנפרד. אך אם הנכרי כבר ערבב אותם, ניתן לסמוך על כך שלכל היותר עובי הלהב נבלע בפירות, ונשער כנגד עובי הלהב.

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב
ניתן ליצור קשר עם הכותבים דרך:  info@eretzhemdah.org

שו"ת במראה הבזק: דין בישולו של מחלל שבת ודינו של חלב שנחלב בנוכחותו

(מתוך ח"ג)

קלי, קולומביה                                  Cali, Colombia

מר חשוון תשנ"ד

שאלה

מה דינו של יהודי שאינו שומר שבת או כשרות (בדרך כלל) שמבשל במקרה כזה בכוונה לשמור על הכשרות, האם דינו כגוי או כישראל שאין צריך להשתתף בבישול שלו. (ובדומה, בקשר לחלב שנחלב בנוכחות יהודי לא שומר שבת או כשרות האם דינו כחלב עכו"ם או כחלב ישראל).

תשובה

א.   רוב הפוסקים נקטו שהטעם לגזירה על "בישול עכו"ם" הוא הרחקה משום חתנות¹. ונחלקו אחרונים, אי הכלל ש"מחלל שבת בפרהסיא הוא כעובד עבודה זרה" מביא לכך שיש לחוש בבישולו משום גזירה זו, או שמא יש לומר: כיון שסוף סוף הוא יהודי (ועוד: אם הוא חטא, בנותיו מה חטאו), אין הוא נכלל בגזירה זו².

     למעשה יש להקל בבישולם של רוב רובם של מחללי השבת בזמנינו, אשר אחרוני הפוסקים הכריעו שאינם כ"מחללי שבת בפרהסיא"³, ולפיכך אין צריך להחמיר שישתתף ישראל שומר מצוות בבישולו⁴.

ב.   חלב שנחלב על-ידי גוי, ועומד על גביו ישראל מחלל שבת בפרהסיא או חשוד על דבר אחר באופן שאינו נאמן על-פי דין להעיד על כשרות החלב⁵, אין בנוכחותו של ישראל זה כלום להוציא החלב הנ"ל מגזירת "חלב עכו"ם". אך לעומת זאת: חלב שחלבו ישראל מחלל שבת בפרהסיא, יש להקל שאינו בכלל גזירת חז"ל על חלב עכו"ם"⁶. משמעותה של קביעה זו: חז"ל אסרו לשתות חלב שחלבו גוי, חשש שמא עירב בו חלב טמא. לאחר שנגזרה הגזירה, נאסר לשתות חלב עכו"ם אף במקום שהחשש לעירוב חלב טמא הוא קטן ביותר, אפילו אם הוא קטן עד כדי כך שברור לנו שבכגון זה חז"ל לא היו מחדשים גזירה. נמצא מעתה: חלב שחלבו "מחלל שבת בפרהסיא" במקום שהחשש לעירוב חלב טמא קטן ביותר, כגון שאין לו בהמות טמאות בעדרו וכו', מותר לשתות החלב מפאת שלא נכלל בגזירה. אך במקום שיש חשש של ממש שיערב בו חלב טמא, אי-אפשר לסמוך על דברי מי שאינו שומר תו"מ שלא עשה כן, ואזי אין לשתות מן החלב (גם לולא הגזירה)⁷.

_______________________________

¹ וכפירוש רש"י למשנה עבודה זרה (לה ע"ב ד"ה והשלקות), ובניגוד לפירושו על הגמרא שם (לח ע"א ד"ה מדרבנן).

² עיין ב"פתחי תשובה" (יו"ד סי' קיג סק"א) מה שכתב בשם ספר "תפארת למשה", ולעומתו ב"דרכי תשובה" (שם ס"ק טו) בשם ספר "דברי יוסף". סיכום ממצה לעניין תמצא בשו"ת "יביע אומר" (ח"ה יו"ד סי' י).

³ כמה טעמים ניתנו לדבר: יש שכתבו, שאינו מקבל דין של מומר לחלל שבת בפרהסיא עד שיעידו עליו בפני בית-דין שחילל שבת בפני עשרה (עיין ב"שדי חמד" מערכת המ"ם אות פו). ועל מי שנולד למשפחה שאינה שומרת שבת, כתבו דאינו בגדר "מחלל שבת בפרהסיא", כי אם בגדר תינוק שנשבה, שו"ת "בנין ציון החדשות" (סי' כג) ו"חזון איש" (חיו"ד סי' ב אות כח).

⁴ שו"ת "ציץ אליעזר" (ח"ט סי' מא).

⁵ פרטי הגדרים בזה ראה ביו"ד סי' קיט.

⁶ כן נטיית דעתו של ה"אגרות משה" (יו"ד ח"א סי' מו), שאין להחשיבו כ"עכו"ם" לגזירה זו. ועוד יש להקל בזה טפי במחללי שבת בזמננו כפי שכתבנו בגוף התשובה לגבי בישול נכרים.

⁷ א. "אגרות משה" הנ"ל (סי' מו).

ב. בשולי התשובה יש להעיר: למקילים בחלב המחלבות מטעם היתרו של ה"אגרות משה" (שם סי' מז) והלאה, שהשגחת השלטונות הוי כישראל עומד על גביו, היוצרת וודאות שלא עורב בו חלב טמא, ודאי לא גרע שיש משגיח ישראל, אף שהוא מחלל שבת.