שנת תשפ"ג| שבת פרשת וארא

פרשת השבוע: שני סיפורי יציאת מצרים (חלק א')

כמה פעמים ניסה משה להוציא את בני ישראל ממצרים ולמה? שאלה נוקבת זו עולה מעיון בפרשיות שמות - וארא.

כבר בפרשת שמות יש רמז עבה לכך שאי אפשר לקרא את הפסוקים ולהבינם, ללא שימוש בַּכְּלָל שקבעו חז"ל: "אין מוקדם ומאוחר בתורה"  (פסחים דף ו ע"ב).

בפרק א' של הספר מדובר על תחילת השעבוד עם המלכתו של פרעה שלא ידע את יוסף, על העבדות בפרך, על גזרת הריגת התינוקות הזכרים והשלכתם ליאור.

פרק ב' מספר על הולדת משה ועל יציאותיו לראות בסבלות אחיו, מה שגרם בסופו של דבר לבריחתו לגלות במדין, נשיאת צפורה ועל הזעקה שגרמה לזכירת הברית עם האבות.

מיד אחר כך, בפרק ג, משה נפגש עם הקב"ה ליד הסנה. עיון בפסוקי המפגש מביא אותנו לדברי משה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (פרק ד פסוק י). רבי יוסי בן חלפתא בסדר עולם רבה (פרק ה) מדייק: "שִּׁלְשֹׁם ג' ימים, וג' גם גם גם, ויום שהיה מדבר, הרי ז' ימים". המידע שחז"ל מסרו לנו עונה על השאלה: כמה זמן עמד משה רבנו ליד הסנה עד שהשתכנע/הוכרח לצאת למשימה? דברי חז"ל אינם עונים על השאלה מה פשר הדברים: "מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ", שמשמעותם היא: כבר דיברנו על זה בעבר. אבן עזרא (שם) ששם את ליבו לעניין, כבר העיר ברמז: "זה לנו האות, כי כל הנבואה הזאת לא היתה ביום אחד", אבל הוא איננו מפרש את שיחתו, מתי התרחש המאורע הזה וכמה מאורעות היו?

גם הרד"צ הופמן (במקום) הבין שהפתרון של אבן עזרא לא מועיל כל כך, אם לא נמצא מתי זה קרה וכמה פעמים התרחש, לכן הוא הופך את המשמעות. את ה"אָז" (בעבר) הוא הופך לעתה (בהווה) וז"ל: "מאז דברך. כלומר, גם עתה".

לכן, נאחז בשיפולי גלימותיהם של הגדולים ונציע בענווה פתרון לבעיה. אבל, לפני הצעת הפתרון, נבדוק מה אירע אחרי שמשה רבנו הסכים לצאת למשימה, אנוס וכפוף מפחד חרון אפו של הקב"ה, וז"ל הכתוב: "וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא ... וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים: וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת" (ד' יד – יז).

המילה המנחה היא דיבור, ומי שידבר הוא אהרון, לא משה. לעומת זאת, למשה ניתנו שני תפקידים: הראשון, לקבל את הנבואה מהקב"ה ולהעבירה לאהרון אחיו, כדי שהוא ידבר אל העם. השני, להשתמש במטה, כדי לעשות בו את האותות שקיבל במעמד הסנה לפני העם. לכאורה, הדרך הצליחה. אהרון יצא אל המדבר ופגש את משה במקום הסנה - בְּהַר הָאֱלֹהִים (פסוק כז). משה מעביר לאהרון את דבר ד' (פסוק כח). המסר והאותות מועברים לעם (פסוק ל) והסיכום הוא: "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (פסוק לא).  הבעיה מתעוררת אחרי הפגישה עם פרעה.

פרעה מכריז בהתרסה: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ד' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ד' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (ה' ב). בקשת משה ואהרון לשלשה ימי חופש נדחית, פרעה מכביד את עולו ואת העבודה הקשה, והנוגשים מאיצים בציבור ומכים בשוטרים (ה' יג-יד). מצב זה יוצר משבר אמון בין משה ואהרון ובין העם: "וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא יְקֹוָק עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (ה'  כ – כא). משה חוזר ומתלונן אל הקב"ה ששילח אותו, והקב"ה עונה לו: "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (ו' א).

פרשתנו, פרשת וארא, מתחילה את הסיפור מחדש ומתעלמת לחלוטין מהמסופר בפרשת שמות. לא זו אף זו, המילה המנחה של הפרק הפותח את פרשת וארא היא "וַיְדַבֵּר". באופן מפתיע ויוצא דופן, בחצי הראשון של ספר שמות, הפרשיות פותחות ב"וַיְדַבֵּר" ולא כפי שהיה עד כה בספר ב"וַיֹּאמֶר". צריך להבין איך מה שכתוב בפרשת וארא משתלב עם התהליך שסקרנו לעיל והמתואר בפרשת שמות, ולמה הסיפורים מופיעים כנראה פעמיים.

את פשר הדברים: ננסה להסביר, בע"ה, בשבוע הבא.

עד אז נתפלל לפני בורא עולם שירפא את פיות עמו ישראל
לדבר שָׁלוֹם (איש) אֶת רֵעֵהוּ (ע"פ ירמיהו ט' ז),

ונבקש מכל אחינו בית ישראל דברו איש אל רעהו,
מתוך הקשבה גם לדעותיו ולדמעותיו של האחר.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר