שנת תשפ"ד| שבת פרשת חיי שרה

חמדת השבת: שיבת היוצאים למטרות הצלה בשבת – חלק ב'

מאז פרוץ מלחמת המצווה הגדולה בה אנו נמצאים, אנו עוסקים בענייני פיקוח נפש בשבת. יהא לימוד זה לזכות חיילינו ואנשי הביטחון בכל מקום שהם, וכן בחסדי שמיים לשחרור החטופים במהרה בימינו.

בשבוע שעבר התחלנו את העיסוק בשאלה הגדולה של שיבת היוצאים להציל בחזרה לביתם. יצאו אנשים לטפל במקרה של פיקוח נפש. עתה הסתיים האירוע, והם נמצאים מחוץ לתחום השבת שלהם. כיצד עליהם לנהוג כעת?

למדנו ששתי המשניות העוסקות בשאלה זו בצורה מפורשת מציעות שתי קולות: קביעת תחום השבת החדש שלהם לפי העיר אליה התגלגלו תוך כדי הטיפול, ושיבה לביתם. ציטטנו שם את הגמרא, המסבירה שההיתר לשוב הביתה הוא היתר מיוחד במידה ופחד האויבים עודנו עליהם, ובשל מעשה שהיה התירו לסגת למקום בטוח יותר, על אף שיהיה עליהם לטלטל את כלי הנשק שלהם ברשות הרבים.

מתוך ההיתר, למד הגרש"ז גם את החומרה: ההיתר המופלג ביותר המופיע מפורשות בגמרא הוא ההיתר לטלטל נשקים. משמע שלולא הסיפור לא היו מתירים לעבור על מלאכות דאורייתא. אם כך, יש להתיר לבצע מלאכות דאורייתא רק אם יתכן צורך עתידי בדבר. כמו שמותר לחיילים לשוב הביתה עם נשקיהם, שמא יהיה צורך בנשקים, כך מותר לאמבולנס לשוב ליישוב ממנו יצא, שמא יהיה צורך בפינוי נוסף חלילה. אך רק דברים שכאלה הותרו. 

כפי שהראינו שם, הרמב"ם חידש דבר נוסף: שגם אם הצילו (ולא רק אם יראת האויבים עודה עליהם), התירו ליוצאי המלחמה לשוב למקומם בשבת עם נשקיהם, כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.

המושג של "כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא" לקוח בצורה ברורה מאוד ממסכת ראש השנה. במשנה שם מדובר על עדים שראו את חידוש הלבנה בשבת. עדים אלו נדרשים להגיע לירושלים בהקדם האפשרי, ולהעיד על חידוש הלבנה, בכדי שכל עם ישראל יחגוג את החגים במועדם ובזמנם.

ותהי השבת, ועדים רבים ראו את התחדשות הלבנה. רבי עקיבא, שישב בלוד, על אם הדרך, ראה ארבעים זוגות עדים עולים לירושלים להעיד על חידוש הלבנה. כאשר ראה את זוג העדים הבא הוא החליט לעשות מעשה, וחסם את הדרך. הוא אמר להם: אל דאגה רבותי, מספיק עדים יצאו לירושלים. אתם יכולים להישאר כאן במשך שאר השבת.

רבן גמליאל שמע על המעשה שרבי עקיבא עשה ונזף בו. אם נעכב את העדים הפעם, ונאמר להם שהם מיותרים, הם לא יבואו בפעם הבאה. הרי איזה עד רוצה לצאת מביתו רק כדי להיתקע בעיר זרה ולא לעשות את השליחות לשמה יצא? המשמעות לא תהיה שרק העדים הללו שרבי עקיבא חסם לא יגיעו. ברגע שאדם מניח שאחרים הולכים והוא עשוי להיות מיותר, אף אחד לא ילך. וכך נבטל את עדות החודש בשבת לעולם!

לכן, אמר רבן גמליאל, מוטב שאאפשר לאנשים הללו להמשיך לחלל שבת בנסיעתם לירושלים, למרות שאני יודע שכרגע אין לי צורך בהם (!!!), ובלבד שבעתיד הם ימשיכו לבוא להעיד.

הרב הרצוג (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סימן לב, ובעוד מספר מקומות) מבין שהסוגיה בעירובין מניחה שהשבת דחויה מפני פיקוח נפש, ולכן תמה על האפשרות של חזרת היוצאים להציל למקומם. אך הרמב"ם (והוא מוכיח שכך גם סובר הריף) לומד מדברי רבן גמליאל שהשבת הותרה מפני פיקוח נפש. המשמעות לסוגייתנו, לפי הבנתו, היא שנכון לחלל שבת כעת כדי למנוע פגיעה עתידית בדברים הדוחים שבת (פיקוח נפש ועדות החודש). לדוגמא: לאפשר לאנשים ההולכים להעיד את עדות החודש להמשיך בדרכם תוך חילול שבת, למרות שאין בהם צורך, כדי שלא יימנעו מכך בפעם הבאה; לאפשר ליוצאים להציל לשוב לביתם בכדי שבפעם הבאה יצאו להציל ללא היסוס. נזכיר את לשון הרמב"ם:

מצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא  (הלכות שבת פרק ב, כג)

הרמב"ם כותב שמצווה על כולם לצאת לעזור לאחיהם. הוא מדגיש שאסור להם להתמהמה. בהמשך לאמירה זו הרמב"ם פוסק שמותר להם לחזור הביתה. כפי שכבר ציינו, ניכר בלשונו שהיתר טלטול הנשקים אינו מתייחס למצב של נסיגה, אלא למצב של ניצחון. סיבת ההיתר אינה שמא יהיה צורך בנשק בהמשך השבת, אלא בכדי שלא להכשילם לעתיד לבוא. הווה אומר: הדברים מקבילים מאוד לדברי רבן גמליאל: אנו מצווים את היוצאים להציל לשוב הביתה כעת, בכדי שלא יהססו להבא (כשם שרבן גמליאל אמר להם לנסוע לירושלים להעיד בכדי שבפעם הבאה לא יהססו לרגע). בכך הוא מבין שיש מחלוקת בין הסוגיות, אנו פוסקים כרבן גמליאל, ולכן ההלכה היא שהיוצאים להציל יכולים לשוב למקומם.

אך האחרונים מעירים על קושי בדבריו. אכן אלו דברי הרמב"ם בפרק ב. אך בפרק כז הרמב"ם חוזר על הדברים שעלו מהגמרא:

כל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גוים או מן הנהר, או מן המפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו, ואם היתה יד הגוים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו הרי אלו חוזרין בשבת למקומן ובכלי זיינן (פרק כז, יז).

אילו הרמב"ם דחה את דברי הגמרא, מדוע יש צורך להציג את ההלכה באופן הנראה בעליל מבוסס על הגמרא? יתרה מכך: לפי הרב הרצוג, אין בהירות מתי ניישם את ההלכה המובאת בפרק כז כלל. אם אכן התירו את סופם משום תחילתם, ומותר לחיילים לשוב הביתה, מדוע יש צורך להיכנס לניואנסים (דקויות) של יד גויים תקיפה או לא וכו'?

בשבוע הבא נביא את הסברי הרב פיינשטיין ומורנו הרב שאול ישראלי, וכן נעיר מספר הערות הלכתיות על השפעת הדיון על המערכה הנוכחית. בכך נשלים את התמונה בעזרת ה'.

עד אז אנו תפילה שנתבשר בשורות טובות ישועות ונחמות. 

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר