שנת תשפ"ד| שבת פרשת תרומה

חמדת השבת: כתיבת שתי אותיות או סימון שני סימונים?

נשוב ללימוד אבות מלאכות שבת.

את רשימות אבות המלאכה האסורות בשבת ניתן למצוא במסכת שבת פרק ז משנה ב. יתר פרטי הלכות המלאכות – תולדות, איסורי דרבנן הנלווים למלאכות, וכדו', מופיעות במשניות אחרות (או בגמרות וכו'). כמותן גם השיעור – ה'כמות' של עשיית המלאכה עליה מתחייבים מבורר במשניות או בגמרות אחרות.

ניקח, לדוגמא, את מלאכת "האופה". המשנה אומרת שאפיה היא אב מלאכה. היא מותירה שני בירורים הכרחיים פתוחים:מהי כמות החומר הנאפה עליו מתחייבים, והן את 'כמות' האפייה. עסקנו בעבר בהגדרות הבישול: 'בן דרוסאי', 'כל צרכו', וכו'. בישול הפחות מ'בן דרוסאי', ביחס למאכלים מוצקים, ופחות מ'יד סולדת' ביחס לנוזלים, אינו בישול. במקביל, ישנה כמות מסוימת אותה יש לבשל בכדי להתחייב. הרמב"ם (הלכות שבת פרק ט הלכה א) פוסק שחייבים על בישול של מאכלים בנפח של גרוגרת.

יש לשים לב ששני השיעורים שהצגנו ביחס לאפייה ובישול אינם קשורים ותלויים זה בזה. האחד עוסק בכמות והשני באיכות. אדם יכול לבשל כמות מאכל קטנה מאוד באיכות של 'כל צרכו', ולחילופין לבשל כמות מאוד גדולה של אוכל אבל הוא לא יהיה מוכן בסוף ההליך כי הטמפרטורה הייתה נמוכה מדי (מעשית או הלכתית). 'גרוגרת' מגדיר את כמות האוכל, 'בן דרוסאי' ו'יד סולדת' מגדירים את איכות הבישול. בכדי להתחייב על בישול או אפייה, יש לבשל כמות של לפחות גרוגרת, באיכות של לפחות 'בן דרוסאי'.

ישנו הבדל מהותי יותר בין השניים. האדם המבשל כמות קטנה מאוד ('כזית', לצורך הדוגמא) עבר על מלאכת בישול, ועשה בכך איסור דאורייתא. אמנם הוא אינו מתחייב על כך, אך הוא עבר על איסור דאורייתא. לעומת זאת, האדם שבישל כמות מאוד גדולה של אוכל, אך הביא אותו ל-40 מעלות בלבד, לא בישל. הוא לא עבר על איסור כלל, בגלל שיש חסרון באיכות הבישול. אי אפשר לומר שנעשה כאן בישול – אין כאן אוכל שבאמת 'התבשל'. 

ביחס לאבות מלאכה מסוימים המשנה מפרטת שיעור. המשנה אומרת שאחת מאבות המלאכה היא מלאכת "הכותב שתי אותיות". לכאורה היינו מצפים שהמשנה תפרט שישנו אב מלאכה 'הכותב', ובהמשך יתברר שאם כתב פחות משתי אותיות הוא פטור. יש רמז לכך ש'שתי אותיות' הוא חלק מעצם שם המלאכה. בשפה שנקטנו בה לעיל היינו אומרים ש'שתי אותיות' מגדיר את איכות המלאכה, ולא את הכמות. בהשוואה למלאכת בישול, אנו בעצם רומזים לשאלה: האם 'שתי אותיות' הוא המקביל של 'כגרוגרת' (ומגדיר את הכמות, שהעושה את המלאכה בכמות קטנה יותר אינו מתחייב עליה) או ש'שתי אותיות' מקביל ל'בן דרוסאי' (ומגדיר את האיכות, והעושה פחות מכך לא עבר על המלאכה כלל!).

ניתן למצוא רמז ראשון לכך במשנה (שם פרק יב משנה ג) בה "רבי יוסי אומר: לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך היו כותבים על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו". כזכור, את כל אבות המלאכה למדו חז"ל מהמלכות של בנין המשכן. היכן הייתה כתיבה במשכן? רבי יוסי אומר שכאשר הכינו את הקרשים סימנו אותם באופן שמאפשר פירוק והרכבה. גם אם כתבו על הקרשים א' ב' ג' ד', לא הייתה כל כוונה שכתיבה זו תפיק משמעות. ביחס לקרשי המשכן, המשמעות נבעה מהצימוד של הקרשים – הסימון שהורה למרכיב של המשכן לדעת איזה בן זוגו של איזה קרש.

מדברי רבי יוסי עולה דבר מעניין: מעבר לכך שאב המלאכה אינו 'הכותב שתי אותיות' אלא 'המסמן שני סימונים', על פניו 'שני' הוא חלק עקרוני מהמלאכה. אדם שיסמן סימון אחד לא עשה עבר על איסור, שהרי ללא סימון הקרש הצמוד אין שום משמעות לסימון הנוכחי. בהגדרה סימונים מעין אלה נועדו להירשם בזוגות, וסימון אחד בלבד הוא חסר משמעות, וממילא אינו אב המלאכה. כמוהו כמי שכותב חלק מאות: סימון חלק מאות אינה כתיבה, וסימון צד אחד של צמד אינו סימון.

במה חכמים חולקים על רבי יוסי? חלק ממפרשי הרמב"ם מבארים שלפי הרמב"ם מחלוקת חכמים ורבי יוסי היא רק בשאלה אם אב המלאכה הוא 'כותב' ו'רושם' (כלומר, מייצר סימנים, רשמים) זו התולדה, או להיפך. לפי זה כנראה שאין פער גדול מדי בין חכמים ורבי יוסי. ברם, לפי רוב הראשונים (וחלק מפרשני הרמב"ם) חכמים סבורים שיצירת סימנים בלבד אינה מלאכה האסורה מן התורה. זה מעלה שתי שאלות: ראשית: מדוע חכמים אינם מקבלים את דברי רבי יוסי? שנית: מדוע לפי חכמים ישנו צורך בכתיבת שתי אותיות, בדווקא, בכדי להתחייב על הכתיבה בשבת?

ביחס לשאלה הראשונה: לפי רבי יוסי, מלאכת 'כותב' היא הנחת מידע בעולם באופן המאפשר לבא אחריך לקבל את המסר (ופעמים שגם יפעל על פיו, אך לכאורה זה אינו פן מהותי למלאכה, אלא תלוי באופי המידע). אם נסמן את הקרשים בסימון הידוע ללויים (נושאי ומרכיבי המשכן) בלבד, הרי שהעברנו את המידע הדרוש – כיצד מרכיבים את המשכן – לאנשים אחרים. זו מלאכת 'רושם'. על פניו עלינו להניח שחכמים מסכימים עם ההגדרה העקרונית הזאת, וחולקים רק על פרטיה. אם כך, לפי חכמים יש להניח את המידע בעולם באופן המקובל על החברה כולה. אין די בכך שיש מי שידע לפרש את הכתוב, אלא עלינו לכתוב באופן המקובל להעביר בו מידע (כמובן שהגדרה זו דורשת ליבון: אחוז קטן מאוד של העולם כולו יודע לפרש את המילים הכתובות בעברית. מהו המינימום הדרוש להגדיר 'חברה' שכזאת? אם נלמד מאה אלף איש שפה וכתיבה שהמצאנו זה עתה, האם גם לכך נתייחס ככתיבה, ולא כסימון?).

נחשוב, לדוגמא, על כתיבת תווי מוזיקה. אדם מסוגל לחשוב על מנגינה, ולהעביר את המנגינה לאדם אחר בכתב. זה דבר מפליא. זה נובע מכך שישנה מוסכמה כיצד רושמים ומסמנים, , את המוזיקה.

מתוך כך ניתן להציע ביאור לשאלה השנייה: מדוע המלאכה נאסרת בשתי מילים בלבד? לכאורה התשובה היא זאת: אחרי שכבר יש לנו שפה באמצעותה אנו מתקשרים, שליחת אות אחת, תו אחד, היא חסרת משמעות. יצירת המידע החדש מבוססת על מוסכמה של מהם האותיות והסימונים הבסיסיים, ומעתה כל אדם מרכיב את התווים (האותיות) המוסכמים בצורה שהוא בוחר. כאשר אתם קוראים את השורות הללו, לכאורה אינני מחדש לכם דבר: אתם מכירים את ה-א' ב'. אך הבחירה שלי לסדר את הא' ב' באופן שמעביר את המידע שאני בוחר להעביר לכם הוא החידוש שבכתיבה שלי, וזה נכון על כל כתיבה שהיא (חשבו על הדבר הזה ביחס לתווים מוזיקליים: לתו אחד אין משמעות. מנגינה מתחילה כאשר המוזיקאי בוחר לעבור דווקא מהתו הזה לתו מסוים אחר).

אם כך, עצם כתיבת האות האחת אינה יצירתית, מכיוון שאנו עוסקים בדווקא באותיות שאנו מכירים. יצירה, העומדת בשורש אב מלאכת 'כותב', מתחילה כאשר מחברים לפחות אות אחת נוספת לאות הראשונה. 

התחלנו לגעת בנקודות השורש של מלאכת 'כותב'. הקב"ה טמן רעיונות ובירורים גדולים באב מלאכה זה, ונמשיך בה בשבועות הקרובים.

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר