|
 גליון מספר 19 - ריבית פיגוריםפסקי דיןהרב חיים שלמה שאנן, ביה"ד האזורי נתניה
שורת הדין כרך ו, עמ' קע-קעה
תשלום פיצויים עבור הלנת שכר
תיאור המקרה
התובע עבד אצל הנתבע. עקב קשיים כלכליים, הולן שכרם של עובדים רבים, ביניהם התובע, ואף שכרו של הנתבע הולן.
התביעה
התובע תובע את פיצויי הלנת השכר הקבועים בחוק, העומדים על שיעורים של 5% - 10% לשבוע.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שהוא לא הלין את השכר מרצון, אלא באונס, שהרי גם שכרו שלו הולן, ולכן אין לחייבו.
פסק הדין
אין לחייב את הנתבע לשלם את פיצויי הלנת השכר, והנתבע אינו חייב לשלמם אפילו כדי לצאת ידי שמים.
הנימוקים לפסק הדין
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם יש לחייב את המחזיק בממון חברו שלא כדין על מניעת הרווח של בעל הממון?
ב. האם יש בתשלום כזה משום איסור ריבית?
ג. האם מוטל על המלין חיוב לשלם כדי לצאת ידי שמים?
ד. האם יש לחייב את המלין מכוח מנהג מדינה כלשהו?
א. חיוב המחזיק ממון חברו שלא כדין בפיצוי על מניעת הרווח
הירושלמי (בבא מציעא פרק ט הלכה ג) כותב:
הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר, רשאי ליקח מכל מין שירצה, לא יקח לו בהן כסות ועצים. אמר רבי יצחק הדא אמרה המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת.
הירושלמי אומר, שאדם הלוקח פירות על מנת להתעסק בהן, ולתת מחצית הרווח לנותן הפירות, אינו רשאי לקחת בהם כסות ועצים, משום שאז הוא אינו מרוויח, ורבי יצחק אומר שאם עשה כן, אין לנותן הפירות עליו אלא תרעומת בלבד.
הרמ"א (חושן משפט סימן רצב סעיף ז) פסק:
אם בא בעל הפקדון ואמר: תן לי פקדוני ואני ארויח בהן בעצמי, והלה מעכב בידו, חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא.
אך הש"ך (שם סקט"ו) מביא את דברי מהרש"ל, שכתב שהנפקד פטור מלשלם, משום שהוא רק מבטל כיסו של חברו.
בהסבר דברי הרמ"א כתב בנתיבות המשפט (ביאורים שם סקי"ג), שרק במקרה שהמפקיד יכול להוכיח שהיה יכול להרוויח מהכסף בינתיים, חייב לשלם, משום שאז יש לחייב את המעכב מדין זה נהנה וזה חסר. ואף שהמעכב לא השתמש במעות, הרי היה יכול להשתמש אם היה רוצה, ולכן נחשב כנהנה.
וכתב החזון איש (בבא קבא סי' כב אות ג), שאי אפשר לטעון 'קים לי' כש"ך, נגד דברי הרמ"א, ולכן יש לחייב את הנפקד. ובחתם סופר (שו"ת חלק חושן משפט סי' קעח) כתב גם כן, שמזמן העיכוב צריך לשלם מחצית מהרווחים. וכתב שהטעם הוא מדינא דגרמי.
על כל פנים, בנדון דידן, היות שהנתבע לא היה יכול להרוויח מהכספים שעיכב (שהרי בעצם לא היו ברשותו), אין לחייבו משום ההנאה שנהנה מהכספים. והיות שהעיכוב לא היה במזיד, אי אפשר לחייבו מדינא דגרמי.
ב. חשש איסור ריבית בנדון דידן
בפתחי תשובה (יורה דעה סי' קסא סק"א) כתב:
עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ס"ד באחד שלא פרע חובו לזמנו והתרה בו המלוה שיפרע לו מעותיו שיפול להרויח בהם, ואם לא - יצטרך לשלם לו מה שהיה יכול להרויח בו. חבירו קבל התראתו ונתרצה ליתן לו הריוח, ועכשיו אינו רוצה ליתן לו משום איסור רבית. וכתב שזה פשוט שיש בזה איסור רבית כי הוא אגר נטר גמור.
השבות יעקב כותב, שבתשלום הפסד הרווח שמחמת עיכוב המעות יש איסור ריבית. אמנם, מדברי הסמ"ע (חושן משפט סי' פא סקס"ה) עולה, שהוא הבין שגם במעכב מעות שניתנו בהלוואה, רשאי המלוה לגבות את הרווח שנמנע ממנו, ומשמע שאין בזה איסור ריבית. ובש"ך (חושן משפט שם סקפ"א) כתב לחלק בין הלוואה, שאז אסורה לקיחת התוספת משום ריבית, ובין פיקדון, שבו אין איסור.
באור זרוע (פסקי בב"מ סי' קפא) כתב, שהראבי"ה פסק לחייב בעל בית שהלין שכר פועל שלו פיצויים על הלנת השכר. אבל האור זרוע עצמו חולק עליו, וכן היא מסקנת הב"י (יו"ד סימן קס) והש"ך (יו"ד סי' קעו סק"ח). וכן כתב בפתחי תשובה (יו"ד סי' קסא סק"א) בשם החוות יאיר (סי' קצ), שגם בעיכוב שכר פעולה יש משום ריבית, כשמשלמים על הפסד הרווח. אמנם, הב"ח (יו"ד סימן קס) כתב שאם תפס הפועל, אין מוציאים מידו.
יש לציין, שגם אם התשלום על הלנת השכר מוגדר כקנס, אין בכך כדי להימנע מאיסור ריבית, שהרי השולחן ערוך (יורה דעה סימן קעז סעיף יד) פוסק, שקנס המתרבה לפי הזמן נחשב כריבית.
ג. חיוב המלין לשלם על מנת לצאת ידי שמים
בספר חסידים (הוצאת מרגליות, סי' תקצח) כתב לעניין גזלן המחזיר את הגזילה אחרי זמן רב:
צריך להוסיף לו על הגזילה עד כפי מה שהיה מרויח מעות שחסרו לו עד שהשיב לו... לפי מה שיודע לשער עסק אותו האיש כמה היה יכול להרוויח... ולבד מזה יחשב הצער, אע"פ שדבר זה לא הצריכתו תורה, אבל לצאת ידי שמים צריך לחשב הצער... צער שגורם לו ולכל הנסמכים עליו, וחסרון העידונים שגרם להם.
על פי זה, היה מקום לחייב את הנתבע לשלם מכוח פשרה, שאז מתחשבים גם בחיובים לצאת ידי שמים. אלא שאז בוודאי שאין לחשב זאת על פי גובה הפיצויים הקבועים בחוק, שהם גבוהים במיוחד. מלבד זאת, היות שגם הנתבע עצמו לא קיבל את שכרו, ואדרבה הוא השתדל בכל כוחו שכולם יקבלו את השכר, אין מקום לחייבו בכהאי גוונא.
ד. האם ניתן לחייב מכח מנהג המדינה?
ראשית, היות שמדובר באיסור ריבית, ברור שמנהג המדינה אינו רלוונטי. ובשו"ת אבקת רוכל (סימן ו) כתב:
אם יטעון האיש הלזה כי מה שעשה עשה בדינא דמלכותא, הנה טענה זו שקר היא ובטלה מעיקרא, דלאו בכהאי גוונא איתמר, כי אם הגויים יתקנו שיוכל הישראל להלוות ברבית לישראל - מי שמע להם לקלקול הזה? וממילא שלא יוכל למכור משכונותיו בלי שומת בית דין, ואין זו צריכה לפנים ע"כ.
מלבד זאת, יש לציין שלא ברור שבנדון דידן ישנו מנהג המדינה המחייב, שהרי לא פעם בתי הדין לעבודה אינם קונסים פיצויי הלנת שכר, בפרט כשהם משוכנעים שהמעביד הלין את השכר מתוך אונס, כמו בנדון דידן.
הרב אברהם שרמן, בית הדין האזורי תל אביב
פד"ר, כרך טו, עמ' 240-253
פיצויים בעד הלנת שכר עבודה
תיאור המקרה
התובע עבד אצל הנתבע, ושכרו הולן.
התביעה
התובע תובע את פיצויי הלנת השכר הקבועים בחוק, העומדים על שיעורים של 5%-10% לשבוע.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שאסור לו לשלם את הפיצויים הנ"ל משום שיש בכך איסור ריבית.
פסק הדין
בית הדין אינו יכול לכפות את הנתבע לשלם את פיצויי הלנת השכר הקבועים בחוק, אבל הנתבע רשאי לשלם, על מנת לצאת ידי שמים, עבור ההפסדים שנגרמו לתובע וממשיכים להיגרם עקב הלנת השכר.
הנימוק לפסק הדין
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם בתשלום פיצויים על הפסדים שנגרמו מחמת פיגור בתשלומים יש משום ריבית?
ב. האם בתשלום קנס המתרבה עקב פיגור בתשלומים יש משום ריבית?
ג. האם יש איסור ריבית בתשלום קנס פיגורים כאשר העובד ממשיך לעבוד?
א. איסור ריבית בתשלום פיצויים על הפסדים שנגרמו מחמת פיגור בתשלומים
באור זרוע (פסקי בב"מ סי' קפא) כתב, שהראבי"ה פסק לחייב בעל בית שהלין שכר פועל שלו בפיצויים על הלנת השכר. אבל האור זרוע עצמו חולק עליו, וכן היא מסקנת הב"י (יו"ד סימן קס) והש"ך (יו"ד סי' קעו סק"ח). וכן כתב בפתחי תשובה (יו"ד סי' קסא סק"א) בשם החוות יאיר (סי' קצ), שגם בעיכוב שכר פעולה יש משום ריבית. אמנם, הב"ח (יו"ד סי' קס) כתב שאם תפס הפועל, אין מוציאים מידו.
בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' רכב) כתב שגם החולקים על הראבי"ה יודו, שבעל הבית רשאי לשלם לפועלים פיצויים על הלנת שכרם, ואין בזה איסור ריבית. ואמנם, האבני נזר (יו"ד חלק א סי' קלג) התקשה בדבריו: אם אין בזה משום ריבית – מדוע לא חייבוהו לשלם?
ויש להסביר, שדעת מהרשד"ם היא, שבאופן עקרוני אין איסור ריבית בתשלום פיצויים אלו. אלא, שהחולקים על הראבי"ה סוברים, שאף על פי שריבית גמורה אין כאן, הרי זה נראה כאבק ריבית. ולכן, המעכב עצמו, שחטא בזה שעיכב את השכר, יוכל לשלם מרצונו כשבא לצאת ידי שמים, ואין בזה אפילו אבק ריבית.
האבני נזר עצמו חולק על המהרשד"ם, משום שהוא הבין שהראבי"ה דיבר במקרה שבו המלין עשה זאת באונס, ולא מרצון. אבל גם הוא כותב בפירוש, שאם המלין הלין בכוונה, הרי הוא נעשה כגזלן, ולא שייך בזה איסור ריבית.
ב. איסור ריבית בתשלום קנס פיגורים
האמור בסעיף הקודם מתייחס לתשלומים על ההפסדים שנגרמו למעוכב מחמת עיכוב התשלומים. אולם, הקנסות המפורשים בחוק על הלנת שכר הינם גבוהים בהרבה. ואמנם, יש לכאורה מקום לחייב את הנתבע גם בפיצויים אלו, משום שהיות ועל פי החוק הוא חייב לשלם אותם, ממילא הרי זה כאילו התנו כל מעביד ועובד, לשלם את הקנסות הקבועים בחוק, במקרה של הלנת שכר.
ביחס להתחייבות זו קבע בית הדין, על סמך דברי השו"ע (יורה דעה סימן קנז סעיף טז), שבכל קנס המתרבה לפי שיעור הזמן, יש איסור ריבית. והביא את מחלוקת האחרונים, אם איסור ריבית זה הוא מדרבנן או מדאורייתא.
מסקנתו של בית הדין היא, שעיכוב הכספים בנדון דידן, היות והוא אינו מחמת הלוואה, אלא מחמת שכירות פועלים, יהיה אסור מדרבנן בלבד.
ג. איסור ריבית בתשלום קנס פיגורים כאשר העובד ממשיך לעבוד
בגמרא במסכת בבא מצעיא (דף עג:) נאמר, שרבא אסר להוסיף שכר לשומרי השדות, על מנת שיסכימו לדחות את תשלום שכרם עד גמר הקציר, משום שזוהי ריבית. אמנם, מבואר בגמרא, שאם השומרים יעבדו עוד מעט עד גמר הקציר, אפשר להוסיף בשכרם כמה שרוצים (גם שלא באופן יחסי לעבודה שעבדו) משום ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ואין כאן המתנת מעות.
על כן, אם העובד ממשיך לעבוד אצל המעביד, יש מקום לומר שמשמעותו של החוק הקובע קנסות פיגורים הוא בעצם הגדלת שכרו של העובד מכאן ולהבא, וממילא אין כאן בעיית ריבית. אולם, בית הדין דחה טענה משום שדברי רבא נאמרו דווקא כאשר השינוי בגובה השכר הוא חד פעמי. אולם, אם מדובר בשינוי הגדל ביחס לאיחור, יש לאסור זאת משום ריבית.
ואמנם, מצינו בשולחן ערוך (יורה דעה שם סעיף טו) שאדם שהתחייב לתת נדוניא לחתנו, והתחייב שאם יתעכב מלשלם ישלם בכל חודש יותר, אין בזה משום ריבית. ואם כן היה מקום לומר שזהו אופן ההתחייבות של המעביד לשלם לעובד, דהיינו שישלם סכום מסויים, ואם יתעכב מלשלם, יגדל הסכום שהתחייב בכל שבוע בכך וכך, אבל בית הדין דחה גם טענה זו וקבע שרק במקום שהמתחייב התחייב מראש בדבר שאינו חייב בו, כמו נדוניא, או כמו מזונות לילדים מעל גיל 6, נאמר שאם הסכים לשלם יותר כשמעכב, אין זה ריבית, אלא רק הגדלת המתנה. אבל במקרה של עובד ומעביד, שבו החיוב של המעביד לשלם לעובד הוא ביסודו של דבר חיוב מן הדין, ברור שבתוספת עבור העיכוב יש משום שכר המתנת מעות.
הרב שלמה דיכובסקי, בית הדין האזורי אשדוד
תחומין כרך ו עמ' 208-218
הצמדת פיגור בתשלום חוב למדד
תיאור המקרה
התובע והנתבע היו שכנים, ולשתי דירותיהם היה חשבון חשמל ומים משותף. על פי ההסכם שבין התובע לנתבע, התובע היה אמור לשלם את חשבון המים, והנתבע את חשבון החשמל. הנתבע לא היה מרוצה מההסכם, וכשעזב את הדירה, השאיר אחריו חובות בסך של 11,000 ₪.
בית הדין חייב את הנתבע לשלם את החובות, ולאחר מכן נדרש לשאלה, אם יש לחייב את הנתבע גם בהפרשי המדד. יש לציין, שפסק הדין ניתן בשנת תשמ"ג, בתקופה שבה האינפלציה במשק הייתה גבוהה במיוחד.
פסק הדין
מן הדין יש לחייב את הנתבע בהפרשי המדד משום שהעיכוב בתשלומים שגרם הנתבע מוגדר כנזק לתובע. אולם, היות שההסכם שבין התובע לנתבע לא היה שוויוני, והנתבע היה משלם סכומים גדולים יותר מהתובע באופן קבוע, והיות שהחתם סופר כותב שיש לפשר בדין המבטל כיסו של חברו, בית הדין חייב את הנתבע רק במחצית הפרשי ההצמדה של צריכת החשמל המשוערת של הנתבע בלבד.
הנימוקים לפסק הדין
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם המעכב תשלומים שחייב לחברו חייב לפצותו על ההפסדים שנגרמו לו מדין מבטל כיסו של חברו?
ב. האם יש מקום לחייב את המעכב מטעמים נוספים?
ג. האם בתשלומים אלו יש משום איסור ריבית?
א. חיוב המעכב תשלום לחברו בפיצוי על הפסדים שנגרמו למעוכב, מדין מבטל כיסו של חברו
הירושלמי (בבא מציעא פ"ה ה"ג) כותב:
הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר רשאי ליקח מכל מין שירצה, לא יקח לו בהן כסות ועצים. אמר רבי יצחק הדא אמרה המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת. המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו, המבטל ספינת חבירו וחנות חבירו מהו.
הירושלמי אומר, שאדם הלוקח פירות על מנת להתעסק בהם, ולתת מחצית הרווח לנותן הפירות, אינו רשאי לקחת בהם כסות ועצים, משום שאז הוא אינו מרוויח, ורבי יצחק אומר שאם עשה כן, אין לנותן הפירות עליו אלא תרעומת בלבד. לעומת זאת, לגבי מי שקיבל שדה לעבוד בה, ולא עבד, נאמר שם שבעל השדה גובה פיצוי מסוים על אבדן הרווחים. הירושלמי מסתפק מה הדין במי שקיבל ספינה או חנות להרוויח בהשכרתם – האם בעל החנות והספינה זכאי לפיצוי או לא.
הנמוקי יוסף (בבא מציעא סא:) מסביר, שהסיבה שבקרקע ניתן לגבות את ההפסדים היא שבקרקע יש תנאי 'אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא', והחידוש של הירושלמי הוא, שכיוון שזה תנאי מצוי, גם במקום שלא התנו כך בפירוש הרי זה כאילו התנו בפירוש. כעין דבריו של הנמו"י כותב גם הגהות אשר"י (בבא מציעא פ"ט ס"ג).
הסבר אחר עולה מדברי החוות יאיר (סי' קנא). עיקר דבריו הוא, שבשדה וספינה הרווח ברור, ולכן מי שקיבל שדה על מנת להפיק ממנו רווחים ולא הפיק, בוודאי גרם לנותן השדה הפסד בכך שלא ניצל את השדה להפקת רווחים. לעומת זאת, הרווחים ממעות אינם ודאיים, ולכן אין לחייב את המעכב על מניעת הרווחים.
ובחתם סופר (שו"ת, חלק חושן משפט סי' קעח) כתב, שלדעתו כולי עלמא מודים לרעיון המובא בראבי"ה. אלא שהואיל ולא ראה כן להדיא, כתב שראוי לפשר במקרה כזה.
בנדון דידן, היות שהאינפלציה גבוהה מאוד, הנזק שנגרם לתובע מחמת העיכוב ברור מאוד, ובמקרה זה גם מעות דומות לשדה. מה גם, שהדרכים לשמירת ערכו של הכסף (על ידי קניית מטבע זר, אגרות חוב וכדומה) ידועות לכל אחד.
יש לציין, שבנדון דידן לא מדובר על הרווחים שהיה התובע יכול להרוויח במעות, אלא בפיצוי על ההפסד שנגרם לתובע, ובה יש יותר מקום לחייב את המעכב לשלם; וכן כתבו המהרש"ל (בבא קמא פרק ט סי' יג), האבני מילואים (סי' קיד סק"א) ושער המשפט (סי' עד סק"ה).
ב. חיוב המעכב מטעמים נוספים
נציין כאן בקצרה כמה טעמים נוספים לחייב את המעכב על הנזקים שגרם:
1. דין נהנה – היות שהמעכב נהנה מהמעות בכך שהיה יכול לקנות בהן, והרי הוא נהנה מחסרונו של המעוכב, יש לחייבו כדין זה נהנה וזה חסר. וכעין זה כתב במפורש השלטי גיבורים (בבא מציעא פרק ה אות מ).
2. קנס – המהרש"ל (בבא קמא פרק ט סי' ל) כותב, שראוי לבית הדין לקנוס את המעכב מחמת רשעותו. וכן כתב החתם סופר (שם).
3. דינא דגרמי – המהרשד"ם (חושן משפט סי' קעח) כותב, כי היות שמדובר בדבר מצוי, יש לדון אותו כגרמי, ולחייב את המעכב אף על פי שלכאורה הירושלמי אומר שמדובר רק בגרמא, מדינא דגרמי.
ג. איסור ריבית בנדון דידן
לעיל ביררנו את החיוב הממוני לשלם את הפרשי ההצמדה. אולם, יש לשאול אם אין בתשלום הפרשים אלו משום ריבית.
אמנם הרשב"א (שו"ת חלק א סי' תקנא) כותב, שקנס על איחור בפריעת הלוואה נחשב כריבית מאוחרת, ואסור לשלמו, אבל הריב"ש (סימן שלה) כותב, שגם הרשב"א מודה שאם החוב מלכתחילה אינו מחמת הלוואה אלא מחמת מכר, אין איסור ריבית בתשלום קנס על העיכוב.
ועל כן, היות והתשלום כאן הוא תשלום של הנזק שגרם הנתבע לתובע, והחוב אינו מחמת הלוואה, אין בזה משום איסור ריבית.
בנוסף, יש לומר, כי היות שערך המטבע פוחת במהירות, מחמת האינפלציה הגבוהה, מסתבר מאוד שגם הסוברים שבאופן עקרוני המטבע נחשב כשומר על ערכו, וערך הסחורות הוא שמשתנה, גם הם יודו שקשה לראות את השקל בארץ כמטבע, ויש לראותו כסחורה, שערכה משתנה. ועל כן, המתחייב לשלם סך מסוים של שקלים, בעצם התחייב לשלם כמות מסוימת של סחורה, ובמקרה כזה – לכולי עלמא אין המתחייב יכול לשלם את שווי הסחורה בזמן התשלום, אלא הוא צריך לשלם את שוויה בזמן ההתחייבות, דהיינו לפצות את נותן המעות על הירידה בערך השקל.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
