|
 גליון מספר 36 - שומריםתגובות לפסקי הדין בגליון הקודםפסק הדין בנושא: תשלום לקבלן למרות תקלות באירוע
בפסק הדין נקבע, שקבלן שנשכר להציב מערכת הגברה לאירוע, ומחמת תקלה טכנית המוגדרת כ'אונס של בעל הבית', לא פעלה המערכת, חייב המזמין לשלם את הוצאותיו של הקבלן, וכן שכר טרחה עבור עבודתו, אך לא את מלא השכר שסיכמו הצדדים (בפסק הדין, הוערך מרכיב הרווח מעל ההוצאות ושכר הטרחה ב-20% מהסכום הכולל שסוכם עליו).
היסוד שעליו בנה בית הדין את דבריו הוא דברי נתיבות המשפט (חושן משפט סי' שלה סק"ב) שמי שירד להציל את בהמת חברו הטובעת בנהר, ולא הצליח, חייב בעל הבהמה לשלם לו שכר טרחתו, אף שמראש סיכם איתו שכר גבוה יותר עבור הצלת הבהמה. מכאן עולה, שאכן ישנו מרכיב שכר, מעבר לחלק של שכר העובד כפועל.
סברתו של בית הדין היא, שכאשר הפועל לא מבצע את מה שסוכם, חובת התשלום על הטרחה היא רק כשכרו של פועל, ללא מרכיב רווח הנובע מקציצה ייחודית בין בעל הבית לפועל. אולם, מדברי נתיבות המשפט משתמע שלא כך. נתיבות המשפט מסביר מדוע בירד להציל ולא הציל אינו נוטל את כל מה שקצץ: "רק מה שהבטיח לו יותר משוויו דמי הפעולה בעד ההצלה, מזה הוא פטור כשלא הציל, דאומדנא דמוכח הוא שלא הבטיח לו רק בעד ההצלה". משתמע מדבריו, שבהצלה היה מדובר בקציצה גבוהה בעלת מרכיב רווח ייחודי, הנובע מלחץ הזמן שבו נתון בעל הבהמה. את הרווח הזה אין בעל הבהמה צריך לשלם כשלא התבצעה ההצלה בפועל, משום שאין זה שכר, אלא בבחינת 'בונוס' מיוחד. אבל כאשר מדובר במרכיב רווח סביר, מסתבר שחישוב השכר יהיה על פי מה שסיכמו בעל הבית והפועל. (דניאל רוזנפלד)
פסק הדין בנושא: פיטורי מורה בסוף שנת הלימודים
ביקורת להלכה פסוקה גליון מספר 35
בתקציר של פסקו של בית הדין משפט והלכה בישראל, בעניין מורה שפוטר בנסיבות שספק עם היו מוצדקות, מופיע שבית הדין חייב את הנתבע בשני חודשי משכורת מחמת הספק, בנוסף ל פיצויי פיטורין.
מהצגת המקרה מצטייר מצב בו עדיין מוטל בספק אם המורה ימצא עבודה חלופית. על פי הלכה, כאשר עובד מפוטר שלא בצדק אבל הוא מצליח למצוא עבודה באותו שכר, אין הוא זכאי לפיצויים (שולחן ערוך, חושן משפט סי' שלג סע' ב). גם אם הוא לא מוצא עבודה, הפועל רשאי רק לשכר פועל בטל (זאת אומרת, מורידים מהשכר בהתחשב בעובדה שהפועל זכה בחופשה) (שם). לא מצאתי בתקציר הסבר לחיוב שנראה שהיה מוקדם מדי וגדול מדי לפי דרישות ההלכה. (הרב דניאל מן)
תגובת בית הדין: בפסק הדין עצמו, הביא בית הדין את העובדה, שעל פי מנהג המדינה, יש מבט אחר על החובה לשלם שכר עבודה של שנה מלאה. חובה זו נתפסת כהסכמה בין הצדדים לפיצוי בשיעור של שנת עבודה בלא הוכחת נזק. גישה זו באה לידי ביטוי בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה לאורך השנים. תנאי זה הוא בגדר המנהג, שעל בסיסו מועסק כל מורה בישראל.
נראה שההגיון הוא שיש הפסדים בעצם החלפת מקום העבודה, הפסדים אלו לא תמיד ניתן לכמת. כמו כן יש עלויות בחיפוש מקום עבודה חלופי. על כן לא נראה שתנאי זה לוקה בבעיה של אסמכתא.
בנוסף, הנבתע המסויים גר באותו ישוב (קטן) בו היה מועסק. קשה לקבוע מה ניתן לדרוש על פי ההלכה מפועל כעבודה חלופית בה יתפרנס. שיקול זה לא עלה בפסק הדין.
ככלל, יתכן שבמסגרת סמכותו של בית הדין לכפות פשרה על הצדדים, יש להעדיף הכרעה שמסיימת את הקשר בין הצדדים לטובת שני הצדדים, על פני הכרעה שממשיכה לקשור את הצדדים זה לזה. נראה ששיקול זה לא יכול לעמוד כשיקול עצמאי.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
