|
 גיליון מספר 14 - תחרות עסקיתפסקי דיןהרב דוד דב לבנון, בית הדין האזורי אשקלון
שורת הדין כרך ז עמ' ריח-רנו
השגת גבול אצל ספק שיש לו לקוח קבוע
תיאור המקרה
החברה התובעת קנתה בשר בקביעות מחברה בארגנטינה, כאשר פעם בחצי שנה היו מחדשים את ההסכם ואת תנאי התשלום. בגמר התקופה האחרונה, הודיעה החברה בארגנטינה, שהיא לא תמשיך למכור את הבשר לתובעת, אלא לחברה אחרת – החברה הנתבעת.
התובעים הודו שעדיין לא סיכמו את התנאים לעונה הבאה.
התביעה
התובעת טוענת, שהנתבעת נכנסה בגבולם, לקנות את הבשר מהחברה בארגנטינה. וזאת, לדבריהם, ע"י שהציעו תנאים משופרים לחברה המוכרת.
תשובת הנתבע
הנתבעת טענה שתחרות חופשית היא דבר מקובל. שנית, היוזמה לקשר עם החברה בארגנטינה באה ממנה, ולא מהנתבעת. שלישית, הנתבעת הייתה בעצמה הקניינית של הבשר לפני כמה שנים, ואז התובעת נכנסה במקומה.
פסק הדין
בית הדין דחה את התביעה.
הנימוקים:
סדר הדברים בבירור פסה"ד הוא כדלהלן:
א. בירור ענייני דין 'עני המהפך בחררה' השייכים למקרה הנדון.
ב. בירור ענייני 'מרחיקים מצודות הדג' השייכים למקרה הנדון.
ג. בירור ענייני 'מערופיא' השייכים למקרה הנדון.
א. דין 'עני המהפך בחררה' בנדון דידן
הגמרא במסכת קידושין (דף נט.) אומרת:
עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי? אמר ליה: נקרא רשע.
רש"י: עני המהפך בחררה – מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית. נקרא רשע – שיורד לחיי חבירו.
בית הדין ציין, שהדין של 'עני המהפך בחררה' אינו מאפשר לבית הדין לחייב את השני להחזיר את החררה לראשון, אלא שאם לא יחזיר נקרא רשע. וממילא, אפילו אם דין זה רלוונטי לתביעה הנ"ל, הוא אינו יכול לגרור צעדים מעשיים, אלא רק לציין כי הנתבעת תיקרא 'רשע'.
נחלקו הראשונים בביאור הדין המופיע בגמרא. רש"י מפרש, שמדובר בעני שרצה לזכות בחררה של הפקר, ואף על פי כן השני שבא וזכה בה לפני הראשון, נקרא רשע. התוספות (ד"ה עני) כתבו בשם רבנו תם, שאם מדובר בחררה של הפקר, היות שהשני לא יוכל למצוא כמותה במקום אחר (שהרי זו חררה בחינם), אינו נקרא רשע; והגמרא מדברת במקום שבו הראשון היה יכול לזכות בחררה בתמורה לעבודה כלשהי, שאז השני נקרא רשע משום שהיה יכול למצוא עבודה במקום אחר.
עוד כתבו התוספות (שם), שאסור למלמד להשכיר עצמו בבית בעל הבית, אם יש שם כעת מלמד אחר. ולכאורה היה מקום ללמוד מדבריהם לנדון דידן. אבל המהרש"ל (סימן לו) כותב, שדברי התוספות נאמרו רק באחד משני המקרים: (א) אם המלמד הראשון נשכר לזמן קצר, שיש להניח שגם המלמד וגם בעל הבית התכוונו להאריך את משך השכירות. (ב) אם מדובר במקום קטן, שיש בו רק מלמד אחד, ולא היה סביר שיבוא מלמד אחר, ואז מן הסתם היה בכוונתו של בעל הבית להמשיך לשכור את המלמד הראשון.
שני תנאים אלו לא שייכם בענייננו, ולכן לדברי המהרש"ל נראה שאין מקום לטענת התובעת.
כמו כן, הרמ"א (חושן משפט סימן רלז סעיף א) כותב, שאם אדם התכוון לקנות חפץ מסוים, אלא שעדיין לא סיכם את מחירו עם המוכר, מותר לאחֵר לקנותו, ואינו נקרא רשע. ואמנם, בפתחי תשובה (שם סק"ג) כתב, שגם קודם פיסוק דמים, כל זמן שהמוכר והקונה נמצאים באמצע משא ומתן, אסור לאדם אחר להיכנס באמצע, אולם בנדון דידן הרי התובעת עוד לא התחילה את המשא ומתן לגבי התקופה החדשה. ולכן גם מסיבה זו לא שייך דין 'עני המהפך בחררה' בנדון דידן.
ב. דין 'מרחיקים מצודות הדג' בנדון דידן
בגמרא בבבא בתרא (דף כא:) נאמר:
אמר רב הונא: האי בר מבואה דאוקי ריחיא, ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה, דינא הוא דמעכב עילויה, דאמר ליה: קא פסקת ליה לחיותי. לימא מסייע ליה: מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג; וכמה? אמר רבה בר רב הונא: עד פרסה! שאני דגים, דיהבי סייארא.
הגמרא רצתה להביא סיוע לדבריו של רב הונא, הסובר שאסור לבן מבוי להקים עסק מתחרה, מן הברייתא האומרת שאסור לאדם לדוג בקרבת מקום לדייג אחר. אמנם, הגמרא דוחה: "שאני דגים דייהבי סיירא".
בביאור מסקנת הסוגיא עולים מדברי הראשונים והאחרונים שני פירושים עיקריים:
א. בגלל הביטחון שהדגים ייכנסו לרשות הראשון, ובגלל הטרחה וההוצאות שהיו לראשון בלכידת הדגים, מרחיקים את חברו מהם (רש"י, רמב"ן), וחז"ל הם שהחשיבו את הדגים כאילו הם בבעלות הראשון מדרבנן (תוספות בקידושין נט. בשם רבנו מאיר אביו של רבנו תם).
ב. בגלל הביטחון שהדגים ייכנסו למצודה, נחשב הראשון כמהפך בהם, והיות שזו גם אומנותו, יכול לעכב את חברו (רבנו תם). לדעת הר"י מיגאש, יש כאן טעם נוסף, והוא שאם גם השני ידוג, הרי הוא פסיק את חיותו של הראשון לגמרי.
לפי שני הפירושים, יש לוודא תחילה, שהדגים עתידים להיכנס למצודתו של הדייג הראשון. אולם, ברור שוודאות זו גדולה יותר מהוודאות הנדרשת בדין 'עני המהפך בחררה'.
והיות שכבר הראינו שלא שייך כאן לומר דין 'עני המהפך בחררה', לא יהיה שייך גם דין 'מרחיקים מצודות הדג'.
ג. דין 'מערופיא' בנדון דידן
הרמ"א (חושן משפט סימן קנו סעיף ה) כותב:
אדם שיש לו עובד כוכבים מערופיא יש מקומות שדנין שאסור לאחרים לירד לחיותו ולעסוק עם העובד כוכבים ההוא, ויש מקומות שאין דנין. ויש מתירין לישראל אחר לילך להעובד כוכבים ההוא להלוות לו ולעסוק עמו ולשחודיה ליה ולאפוקי מיניה, דנכסי עובד כוכבים הם כהפקר, וכל הקודם זוכה. ויש אוסרין.
פירוש המושג 'מערופיא' הוא ככל הנראה גוי שהיה עוסק בענייני מסחר רק עם יהודי אחד. על פי זה יש לומר, שהיות והחברה הארגנטינאית הייתה מוכרת אך ורק לתובעת, לדעת הדנים בדין מערופיא, אין לנתבעת לנסות ולהיכנס לעסקים עם אותה חברה ארגנטינאית.
על סמך דברי המהרש"ל (שו"ת, סימן לו) יש להבין כי גוי מערופיא היה אמנם קשור בקשרי עסקים הבנויים על אמון עם היהודי, אבל מחויבות זו נבעה מאילוצים, כגון מקומות שהייתה תקנה שרק יהודים יורשו לעסוק בהלוואות בריבית, ותמיד היה חשש שמא הגוי יחליט ברגע אחד להתנכר לאותו יהודי וינתק את קשריו עמו.
יש מהראשונים שראו את המחויבות של הגוי כלפי היהודי כדבר שאפשר לסמוך עליו, ולכן נתנו למערכת היחסים הזו מעמד של 'מרחיקים מצודות הדג', ויש שראו בעיקר את העובדה שמחויבות זו נובעת מאילוץ, ולכן הקשר בין היהודי לגוי הוא רק זמני, וממילא אין איסור ליהודי אחר לנסות להיכנס במקום הראשון.
מדברי הראשונים מתברר, שדבר זה היה תלוי במקומות שונים – יש מקומות שבהם הגויים היו יותר אמינים, ויש מקומות שבהם הגויים היו פחות אמינים.
היות שבימינו אין קשרים עסקיים מחייבים, ובכל העולם מקובל, שכשנגמר חוזה יש לחדשו, ואז ניתן להתקשר עם מתחרים, ממילא גם דין מערופיא אינו שייך.
הרב דב ליאור, בית הדין לממונות קרית ארבע
שו"ת דבר חברון, חושן משפט סימן לד
זכות מכירת ספרים בישיבה
תיאור המקרה
התובע הוא בעל חנות ספרים, והוא מוכר ספרים לבני ישיבה מסוימת במשך שנים רבות. מתח הרווחים שלו הוא כ-20%. כעת בא הנתבע, שהוא תלמיד בישיבה, ורוצה למכור את הספרים ללא רווח כלל. התלמידים כמובן, מעדיפים לקנות אצל הנתבע.
התביעה
התובע דורש למנוע מהנתבע להמשיך ולמכור ספרים בישיבה, משום שהדבר מזיק לפרנסתו.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שאין לו שום רווח, והוא עושה את הדברים לשם שמים בלבד.
פסק הדין
בית הדין קיבל את התביעה.
הנימוקים:
הגמרא במסכת בבא בתרא (דף כא:) אומרת, שאדם שגר ברחוב מסוים, ורוצה לעסוק במסחר, אינו רשאי לעשות כן אם הוא פוגע בפרנסתו של אדם אחר שיש לו עסק כזה ברחוב. דין זה נכון רק אם השני גר בעיר אחרת, אבל לא אם הוא גר באותה העיר.
הרא"ש (שם סימן יב) מביא את דברי הר"י מיגאש, שכתב, שאם מי שבא מחוץ לעיר מוכר יותר בזול, אין הראשון יכול לעכב, משום שדבר זה הוא לטובת הלקוחות, שהרי הם נהנים מן התחרות. וכן פסק הרמ"א (חושן משפט סימן קנו סעיף ז).
אבל, בערוך השולחן (סימן קנו סעיף יא) סייג את הדברים, וכתב שאם הסוחרים המקומיים יכולים להתחרות, מותר לאדם הבא מבחוץ ליצור תחרות. אולם, אם זה שבא מבחוץ מוכר במחירים שאי אפשר להתחרות בהם כלל, אין מניחים לו, משום שהדבר מקלקל את דרכי המסחר.
בית הדין קבע, שבמקום שבו השני מוכר בזול באופן שאי אפשר להתחרות בו כלל, אסור לו לעשות כן אף אם הוא תושב המקום, כי הקפידא היא לשמור על תנאי מסחר ותחרות הגונים.
לכן, אילו הנתבע היה מוכר מתוך מטרה להרוויח, אלא שהיה מוכר יותר בזול מן התובע, היה מקום לומר שאין התובע יכול לעכב את הנתבע מלמכור. כמו כן, אם הנתבע היה קונה לעצמו, ולא בכמות מסחרית, אין הוא משפיע על השוק. אולם, היות שהנתבע קונה בכמות מסחרית, ומוכר ללא רווח כלל, יש לקבל את תביעת התובע.
הרב יצחק קוליץ, בית הדין האזורי תל אביב
פסקי דין רבניים, כרך ח עמ' 90-82
מניעת העסקה של מוהל נוסף בבית חולים
תיאור המקרה
התובעים עובדים כמוהלים בבית חולים. כל אחד מהם משמש כמוהל בבית החולים במשך שבוע ואחר כך הם מתחלפים. אין לבית החולים כל התחייבות כלפיהם, אולם בפועל, כך הם מתנהלים.
הנתבע ביקש להיות מוהל גם הוא בבית החולים, ביחד עם שאר המוהלים. אולם, כשלא נענתה פנייתו, פנה למשרד הבריאות, ואף איים בהגשת תביעה לבג"ץ, ואז החליטה הנהלת בית החולים לקבל גם אותו.
התביעה
התובעים טוענים, שהוספת מוהל לסבב מקפחת את פרנסתם. ולכן הם דורשים ממנו שלא יעבוד בבית החולים.
פסק הדין
בית הדין דחה את התביעה.
הנימוקים:
סדר הדברים בבירור פסה"ד הוא כדלהלן:
א. בירור ענייני 'יורד לאומנות חברו' השייכים למקרה הנדון.
ב. בירור ענייני 'עני המהפך בחררה' השייכים למקרה הנדון.
א. דין 'יורד לאומנות חברו' בנדון דידן
בגמרא בבבא בתרא (דף כא:) נאמר:
אמר רב הונא: האי בר מבואה דאוקי ריחיא, ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה, דינא הוא דמעכב עילויה, דאמר ליה: קא פסקת ליה לחיותי. לימא מסייע ליה: מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג; וכמה? אמר רבה בר רב הונא: עד פרסה! שאני דגים, דיהבי סייארא.
הגמרא רוצה להביא סיוע לדבריו של רב הונא, הסובר שאסור לבן מבוי להקים עסק מתחרה כשיש כבר עסק כזה באותו המבוי, מן הברייתא האומרת שאסור לאדם לדוג בקרבת מקום לדייג אחר. ודוחה הגמרא: 'שאני דגים דייהבי סיירא'.
הר"י מיגש (שם) מבאר, שדחיית הגמרא היא, שעל ידי הוספת רשת דייג נוספת, גורם הדייג השני לכך שהדגים יתרחקו מהאזור של הדייג הראשון, ושוב לא יוכל הדייג הראשון לדוג כלל. לעומת זאת בפתיחת עסק מתחרה, סוף סוף לשני בעלי העסקים יגיעו קונים, אלא שהראשון יפסיד מקצת מלקוחותיו, ובמקרה כזה, יתכן שאין איסור על השני לפתוח עסק מתחרה.
להלכה, דברי רב הונא נדחו, והראשונים פסקו כדעת רב הונא בריה דרב יהושע, הסובר שמותר לבן מבוי לפתוח עסק מתחרה. אלא שהראבי"ה (מרדכי בבא בתרא פרק ב סימן תקטז) כתב, שאם בן המבוי רוצה לפתוח עסק מתחרה בפתח המבוי, כך שכל הקונים יעברו על פתח חנותו קודם שיגיעו לעסק הוותיק – אסור לו לעשות כן.
הבית יוסף (חושן משפט סימן קנו) כתב, שדין הראבי"ה הוא כדעת רב הונא, ולהלכה נדחו דבריו. אבל הרמ"א (דרכי משה שם אות ד) כתב, כי יתכן שגם לדעת רב הונא בריה דרב יהושע, היות שהשני גורם לכך שלראשון לא יגיעו לקוחות כמעט בכלל, אין השני רשאי לפתוח את העסק המתחרה. על כן, בנדון דידן, היות שהנתבע אינו מונע את היכולת של התובעים להתפרנס כלל, אין מקום לתביעתם, שלא לאפשר לנתבע לעבוד, אפילו לשיטת הרמ"א.
ואמנם, יש אפשרות לבאר את דברי הרמ"א בדרך אחרת. ניתן לומר, שהרמ"א הבין, כי אם השני פותח חנות באופן כזה שאין הקונים יכולים להגיע כלל לחנותו של הראשון בלי לעבור על פתח חנותו של השני, הרי זה כאילו פתח השני את חנותו בתוך רשותו של הראשון. על פי הסבר זה, הטעם לכך שרב הונא בריה דרב יהושע סובר שבדרך כלל אין איסור על השני לפתוח חנות מתחרה לראשון, הוא משום שהשני אומר לראשון 'אני עושה בתוך שלי'. אולם, במקום שכל הלקוחות יעברו אצלו קודם שיגיעו לשני, הרי זה כאילו עושה ישירות בתוך רשותו של השני. על פי הסבר זה, היות שהנתבע גורם לכך שבשבוע שבו הוא יהיה תורן, כל הלקוחות בבית החולים יפנו אליו, במקום אל התובעים, יהיה לנתבע אסור לעבוד בבית החולים כמוהל.
אולם, היות שסוף סוף זהו רק הסבר אפשרי אחד בדעת הרמ"א, והבית יוסף בוודאי חלק עליו, אין לקבל את תביעת התובעים על סמך דין 'יורד לאומנות חברו'.
ב. דין 'עני המהפך בחררה' בנדון דידן
הגמרא במסכת קידושין (דף נט.) אומרת:
עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי? אמר ליה: נקרא רשע.
רש"י: עני המהפך בחררה – מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית. נקרא רשע – שיורד לחיי חבירו.
ונחלקו הראשונים בביאור הדין המופיע בגמרא. רש"י מפרש, שמדובר בעני שרצה לזכות בחררה של הפקר, ואף על פי כן השני שבא וזכה בה לפני הראשון, נקרא רשע. התוספות (ד"ה עני) כתבו בשם רבנו תם, שאם מדובר בחררה של הפקר, היות שהשני לא יוכל למצוא כמותה במקום אחר (שהרי זו חררה בחינם), אינו נקרא רשע; והגמרא מדברת, במקום שבו הראשון היה יכול לזכות בחררה בתמורה לעבודה כלשהי, שאז השני נקרא רשע משום שהיה יכול למצוא עבודה במקום אחר.
שתי הדעות מובאות בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רלז סעיף א), והרמ"א כתב, שדעת רבנו תם היא הדעה העיקרית.
בית הדין קבע, כי המקרה דנן דומה יותר למקרה של מציאה, ולכן לכאורה לשיטת רבנו תם, אין הנתבע נקרא אפילו רשע.
אמנם, יש מקום לערער ולומר, שמה שכתב רבנו תם הוא רק במקרה שהראשון עדיין לא זכה בחררה. אבל אם הראשון כבר זכה בחררה, בוודאי שאסור לשני לקחת אותה. וכעין זה כתבו בתוספות שם, שאסור למלמד להשכיר עצמו בבית בעל הבית, אם יש שם כעת מלמד אחר.
אלא שבשו"ת המבי"ט (חלק א סימן קצד) כתב, שאם אדם קנה זכויות ייצור מהמלך, ובא השני ורוצה לשלם למלך על מנת שיבטל את הרישיון של הראשון וייתן אותו לשני, אינו נקרא רשע. וטעמו, שהואיל והמלך רשאי להפקיע את הזכויות מהראשון, אין לראשון בעצם זכות אמיתית, ולכן השני שבא להפקיע ממנו, אינו נקרא רשע. ואף שיש רבים החולקים על המבי"ט (שו"ת מהרשד"ם חושן משפט סימן שנד ועוד), זה משום שסוף סוף לראשון יש כרגע זכויות, אולם, בנדון דידן, היות שלתובעים אין שום זכויות ממשיות במשרתם בבית החולים (כפי שהובהר על סמך חוות דעת מהיועץ המשפטי של משרד הבריאות), גם החולקים על המבי"ט יודו שאין הנתבע נקרא רשע במקרה זה.
מלבד זאת, יש לציין, שהנתבע הגיש בזמנו את הבקשה להתמנות למוהל ביחד עם התובעים, ולטענתו הוא קופח על ידי הנהלת בית החולים. הרי שאין לומר שהוא בא אחרי התובעים, אלא הרי הוא 'היפך בחררה' יחד איתם.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
