שנת תשע"ב | שבת פרשת בשלח

חמדת משפט: בזכות הפריימריז (1)

אחת לכמה שנים עולה מחדש שאלת הפריימריז במפלגות הציונות-הדתית. מחד גיסא, טוענים התומכים בפריימריז שיש לשתף את הציבור בהחלטה מי יהיו מנהיגי המפלגה ונציגיה בכנסת. ומאידך גיסא, טוענים המתנגדים כי פריימריז הם מתכון לשחיתות ולרדידות, וממליצים על ועדה מסדרת זו או אחרת.

ויכוח זה רלבנטי לא רק למפלגות, אלא גם למוסדות אחרים בציונות הדתית שמתחבטים בשאלת שיתוף החברים בבחירת ההנהגה. ככלל, דומה שנכון לומר שרוב המוסדות והארגונים של הציונות הדתית אינם בוחרים את ההנהגה באופן דמוקרטי, מסיבות שונות. במסגרת זו אבחן את הסוגיה על פי ההלכה.

מנהיגות הקהילות בגולה

המקבילה ההלכתית לסוגיה זו היא טובי העיר. הכוונה לאלה שנבחרו לנהל את ענייני הקהילה. כבר כעת חשוב לציין, שקהילות ישראל בגולה הנהיגו משטר בעל מאפיינים דמוקרטיים משמעותיים מזה אלף שנה. שנים רבות לפני המהפכה המהוללת באנגליה והמהפכה הצרפתית.

סמכותם של בני העיר, לקבל החלטות מחייבות מוזכרת כבר בתוספתא (תוספתא מסכת בבא מציעא פרק יא, הלכה כג; הובאה בגמרא בבא בתרא ח, ב): "כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת ולקנות להן ספר תורה ונביאים ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר פועלין רשאין לעשות קיצתן".

לגבי בחירת המנהיגים והממונים, מובא כבר בגמרא (ברכות נה, א): "אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר: ראו קרא ה' בשם בצלאל. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון - לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם".

הוראה זו הובאה על ידי פוסקי ההלכה בגלויות השונות: הרי"ף (ברכות מג, א), ראבי"ה (ברכות, קמו) ורבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה, נתיב ב, חלק ה). בהמשך לכך פסקו הראשונים שלמנהיגי ציבור שנבחרו שלא מדעת הציבור אין סמכות (שו"ת הרשב"א ה, רמה): "עוד שאלת אנשים העושים שררה על הצבור שלא מדעת הקהל, ובלא מינויים... הודיעני: אם יש כח בהם להכריח להקל מעצמם, או לא? ...תשובה: ...אם אינם ממונים ראשים על העם, אין באסיפה להחרים, אלא א"כ יסכימו עמהם רוב הצבור, והתלמידי חכמים שבעיר, ואפילו יהיה אותו החרם לגדר ולתיקון, שאין הרוב משועבדים למיעוט". או באופן חיובי כפי שכתב הרא"ש (שו"ת הרא"ש ו, כא): "שבכל דבר שהקהל, או טובי העיר שנתמנו מדעת הקהל, מסכימים, אין צריך קנין ולא שטר, אלא דבריהם ככתובין וכמסורין דמו".

מנהיגות פוליטית בישראל

עם הקמת המדינה עסקו בשאלה זו גדולי הפוסקים. מן העבר האחד, התגבשה גישת "דעת תורה" על פיה שאלות פוליטיות, ובכלל זה הרכבת הרשימות לכנסת צריכה להיעשות על ידי גדולי התורה.

מן העבר השני, התגבשה הגישה הדמוקרטית, בעקבות הראי"ה קוק (ראו אגרות הראי"ה א, תשכו), אשר הותירה את השאלות הפוליטית בסמכות הציבור. זאת, כאשר לגדולי התורה הסמכות לקבוע את הגבולות ההלכתיים, בתוכם הדמוקרטיה תפעל.   

ברוח הגישה הדמוקרטית כתב הרב אליעזר ולדנברג (הלכות מדינה ג, קצ): "עד כמה שנואה היא לפי חוקי תורתו הקדושה הנהגה דיקטטורית והשתלטות כוחנית באיזה אופן שהוא של איש או קבוצת אנשים על שדרות העם".

בהמשך לכך הוא קובע שאופי המשטר צריך להיקבע גם על פי רצון העם (שם ג, נד): "אחראים לקביעת צורת ההנהגה המה לא רק אישי ההנהגה היושבים ראשונה במלכות, כי אם גם העם לשדרותיו...". לשיטתו, הרב ולדנברג עסק בשאלת זכות הבחירה על פי ההלכה (ראו שם, שער ד, פרק ג).

החובה להתנהל באופן דמוקרטי איננה רק בבחירות הכלליות, לאחר שרשימות המועמדים כבר גובשו. חובה זו חלה על גם על ההתנהלות הפנים-מפלגתית. בשאלה כזו עסק בית הדין הרבני ומסקנתו היתה לבטל בחירות שהתקיימו במרכז מפלגה (תיק 2658 / תשכ"ח פד"ר, ז, עמ' שכד): "ויש להוסיף עוד, כי גם אילולא האמור לעיל, יש להטיל ספק בתוקפה של החלטת המרכז הנ"ל, שנתקבלה ברוב דעות, אחרי שחלק גדול מהמצביעים, ויתכן גם המכריעים את הכף, כפי שנטען, היו חברי הועד הפועל, אשר נחשבים כנוגעים בדבר זה, להחליט שהם עצמם יהיו צירים לועידה ללא בחירות. ואם כן יש מקום לומר גם בנידון דידן, שבהכרעה זו למנות את עצמם לצירים, נקראים הם נוגעים בדבר ואין תוקף להחלטתם."

מדובר בהחלטה למנות את חברי הועד הפועל של המפלגה לצירים בועידה ללא בחירות. בהצבעה על החלטה זו השתתפו חברי הועד הפועל עצמם. בית הדין הרבני הגדול, בהרכב הראשל"צ הרב יצחק ניסים, הרב יוסף ש. אלישיב, והרב אליעזר גולדשמיט החליט ברוב דעות כי ההצבעה בטלה. אחד הנימוקים היה שלא יתכן שחברי הועד ישתתפו בהצבעה שעוסקת בהם עצמם.

יישום זהיר

עקרון זה, של שיתוף הציבור בקבלת ההחלטות הפוליטיות הוא עיקרון-יסוד הלכתי. אמנם, יישום העיקרון דורש זהירות רבה. יש הטוענים שבחירות פנימיות גורמות לפירוק של המפלגה, אחרים טוענים שהן מפנות את המשאבים למאבקים פנימיים. כמובן שלא ניתן להתעלם מהעלויות הגבוהות, שנותנות יתרון לבעלי הממון, או לידידיהם של בעלי הממון. וכן הניסיון במפלגות אחרות מלמד שמפקדים פנימיים הופכים לסידור עבודה עבור קבלני-קולות, והשחיתות פושה בכל מקום.

מטענות אלה אי אפשר להתעלם, ואכן ההלכה עצמה מוכנה לקבל התנהלות קהילתית שאיננה דמוקרטית. ובלבד שהיא מקובלת על הציבור. כך למשל כותב הרשב"א על קהילה בה הוחלט לוותר על הבחירות ולתת לנבחרי הציבור את הסמכות לבחור את יורשיהם (שו"ת הרשב"א ג, תכה): "שכתוב בתקנה: מנוי הברורים לא ילך אחר הרוב, אלא אם ירצה כל אחד מן הברורים למנות אחר תחתיו, הרשות בידו". הרשב"א איננו פוסל את התקנה, כיון שהיא התקבלה באופן דמוקרטי.

אולם, למרות כל החששות והתקדימים ראוי לזכור שנקודת המוצא צריכה להיות דמוקרטית. ובהיעדר סיבות טובות, ראוי לשתף את הציבור בבחירת ההנהגה.

________________________________________________________________

¹פורסם במקור ראשון, מוסף צדק בא, תשע"ב.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר