שנת תשע"ב | שבת פסח

חמדת משפט: לא בטוח שטעית1

א. המקרה:

עובד בישיבה תיכונית תבע את המעסיקה (רשת מוסדות חינוך) על כך שלא שילמה לו את שכרו במשך כמה חודשים. הנתבעת הודתה בחלק מן החוב. עם זאת, טענה הנתבעת שתנאי השכר הם על פי הנהוג במשרד החינוך, ובירור מחדש של תשלומים ששולמו לתובע במשך שנים מגלה שהיו הרבה טעויות לזכותו של התובע. על כן התובע אינו זכאי לתשלום ולהפך, עליו להשיב כספים לנתבעת.

ב. טענת טעיתי בהלכה

הראשונים - בעלי התוספות בשם רבנו חננאל, הרי"ף והרא"ש (מצויינים בבית יוסף חו"מ סי' קכו סעיף יג) - בפרשם את הסוגיה בגיטין יד ע"א , קובעים שטענת "טעיתי" מתקבלת רק כשיש שני עדים התומכים בטענה זו. העקרון הוא ש"טעיתי היא טענה גרוע[ה], דאדם מדקדק בחשבון" (ערוך השולחן חו"מ סי' קכו סעיף טו).

עד כדי כך מופרכת הטענה "טעיתי" שהטוען אותה, גם אם הוא ה"מוחזק", אינו נאמן במיגו שיכול היה לטעון "פרעתי". עוצמת ההנחה שאדם אינו מתחייב לשלם (ובוודאי אינו משלם בפועל) כסף מכיסו עד שבדק היטב שלא טעה מבטל את כוחו של המיגו (בית יוסף שם; רמ"א חו"מ סי' קכו סעיף יג).

אמנם היה מקום אולי להעלות השערה שמא התסבוכת המנהלית של משרד החינוך עושה את הטעות במוסדות הפועלים על פי הוראותיו לעניין שכיח. אך דווקא לפי השערה זו ברור שאם משך שנים רבות (עד שהגיש התובע את תביעתו לבית הדין) לא דקדקה הנתבעת בחשבון כדי לעלות על טעות שהיא מודעת לשכיחותה, מחלה על הפרשים לטובת העובדים שנבעו מטעויות שלה.

ג. טענת ההיצמדות על כללי משרד החינוך

כפי שבא לידי ביטוי בדיון ובכתבי הטענות, הישיבה (כחלק מהרשת) מחויבת למסגרות משרד החינוך ולתנאי השכר ולצד זה, כאשר מעוניינת הישיבה לעודד אדם לעבוד אצלה, היא מוצאת הדרכים הלגיטימיות לעשות כן. התובע תרם לישיבה ולפיתוחה באופן מיוחד – על כך אין חולק. האינטרס של הישיבה היה העסקת התובע, ועל כן כפי שאישר ראש הישיבה בעדותו ניתנו לו הטבות שונות. אכן, אין לדעת בהחלט אלו מההטבות הלא תקניות ניתנו במתכוון, ויתכן באופן תיאורטי שחלקן ניתנו שלא במתכוון.

גם לגבי אלו שנתנו שלא בכוונה תחילה, יש בסיס טוב להניח שהישיבה מחלה עליהן.

דוגמא לכך הוא גמול הניהול למנהל חט"ב. כפי שהודה ב"כ הנתבעת עצמו, משנתנה הנתבעת דעתה על הטעות, שינתה את השכר לכלל מנהלי חטיבות הביניים, אך לא דרשה השבה של הכספים מאף אחד מהם. נמצא, שבעניין זה, אף מנקודת מבטה של הנתבעת, כספים מסוג זה שניתנו – דרך למחול עליהם.

לסיכום – טענת טעיתי היא טענה גרועה. שיקול נוסף מצטרף בנדון דידן, שגם אם אכן טעתה הנתבעת, יש בסיס לומר שמחלה על התשלומים הנוספים שניתנו לתובע במהלך השנים מתוך רצון לעודד אותו לעבוד בישיבה.

ד. החלטה

לאור האמור, ככלל, אנו דוחים את הטענה לטעות מתמשכת. 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר