שנת תשע"ב | שבת פרשת ניצבים

חמדת משפט: פיטורי מורה בשל מחלוקת חינוכית עם הנהלת המוסד

פסק הדין עוסק בפיטורי מורה לילדים צעירים בבית ספר תורני, והוא עסק בהיבטים הלכתיים ומשפטיים מגוונים. בגליון זה נדון באחת הסוגיות: בין המורה להנהלת המוסד נתגלעו מחלוקות חינוכיות משמעותיות והמורה לא הסכים לקבל את הגישה החנוכית של הנהלת המוסד, האם עניין זה מהווה עילה לפיטורין?

א. פיטורי מלמד משום "קנאת סופרים"

לאור המחלוקות בין הצדדים, יתכן שהפיטורין מותרים במקרה דנן. בגמרא (בבא בתרא כא.) נאמר:

ואמר רבא: האי מקרי ינוקי דגריס, ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה - לא מסלקינן ליה, דלמא אתי לאיתרשולי. רב דימי מנהרדעא אמר: כ"ש דגריס טפי, קנאת סופרים תרבה חכמה.

משמעות דברי רב דימי הם שהאינטרס המרכזי שלנו בהעסקת מורים היא טובת הילדים המתחנכים, ולכן גם מלמד שלא פשע ניתן לפטרו, ולהעסיק במקומו מורה טוב יותר. כיוון שע"י הידיעה שמשרתם אינה מובטחת המלמדים יקפידו ללמד בצורה הטובה ביותר. דברי רב דימי נפסקו להלכה בפסקי הרא"ש (בבא בתרא ב, ח) ובשולחן ערוך (יורה דעה רמה, יח):

אם יש כאן מלמד שמלמד לתינוקות, ובא אחר טוב ממנו, מסלקין הראשון מפני השני.

דברים אלו עומדים בסתירה לדברי הרא"ש בתשובה (קד, ד):

ששאלת: מי ששכר מלמד לבנו ללמדו שנה אחת, ובתוך השנה מצא טוב ממנו, אם יש להוציא מן הראשון לתת לו?

דע, כי כיון ששכרו לזמן קצוב והתחיל במלאכתו, אינו יכול להוציאו מתחת ידו תוך זמנו, אם אינו פושע במלאכתו. אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

בספר אהל יוסף (שכירות ד; מובא בפסקי דין ירושלים א עמ' קעח) חילק בין מלמד שנשכר לזמן קצוב, אז לא ניתן לפטרו, לבין מלמד שאין לו זמן קצוב שניתן לפטרו. דרך זו קשה, כיוון שמשמע מדברי רב דימי שהשיקול המשמעותי הוא טובת התלמידים.

יותר נראית לנו דרכו של הגר"ש טנא שגם הוא עסק בפתרון סתירה זו בפד"ר (ח, עמ' 136):

מסתבר כי המדובר בשתי הלכות שאמנם אחת הן, ור' דימי פוסק שמותר לסלק את המלמד ולא נחית כלל לצד הממוני, אלא משמיע לנו שמותר לסלק מלמד, ואף שאין מורידין ממשרה אחרת, לגבי מלמד מכריע הצד של קנאת סופרים, וזאת היא ההלכה שמצאה את מקומה ביורה דעה הלכות מלמדים, אך יחד עם זאת דן הרא"ש מבחינת הצד הממוני וההפסד הצפוי לו ובגלל הפסד זה לא יכולים לסלקו, אבל כשמשלם לו כל שכרו גם הרא"ש פוסק כר' דימי שמותר לסלקו.

מדברים אלו של הגר"ש טנא מבואר שאין למנוע מהנהלת הנתבעת לפטר מורה גם באמצע השנה, אם לדעתה היא יכולה להגיע לתוצאות חינוכיות טובות יותר עם מורה אחר. וזאת בתנאי שהיא יכולה לעמוד בהתחייבויות הכספיות הנובעות מכך. כלומר הנתבעת צריכה להיות מוכנה לשאת בתשלום משכורתו של המורה עד גמר תקופת עבודתו (לא ניכנס לדיון אם צריכים לשלם לו משכורת שלימה או כפועל בטל, שכן ודאי שהמנהג בזה הוא לשלם את כל משכורתו).

יוצא אם כן, שאם כפי שהמנהל אמר בפני בית הדין, שבכל אופן, גם אם הדבר יעלה להם בתשלום כל משכורתו במשך כל השנה, אין הם מוכנים שהוא יכנס שוב לכיתה, אין לחייבם להחזירו לכיתה.

ב. פיטורי מלמד משום "פסידא דלא הדר"

אך כל זה, אם הפיטורין נבעו מכך שמצאו מורה טוב יותר, אך מה הדין כאשר ישנה סיבה מוצדקת לפיטורי המורה גם ללא קשר למציאת מורה אחר?

וכך מובא בגמרא (שם ע"ב):

אמר רבא: מקרי ינוקא, שתלא, טבחא, ואומנא, וסופר מתא - כולן כמותרין ועומדין נינהו. כללא דמילתא: כל פסידא דלא הדר - מותרה ועומד הוא.

הגמרא קובעת שמלמד אינו צריך התראה כדי לסלקו ואם הוא אינו עושה מלאכתו כשורה ניתן לפטר אותו, משום שכאשר הוא מתרשל הרי זה 'פסידא דלא הדר'. וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שו סעיף ח).

נחלקו הראשונים מדוע מלמד תינוקות נחשב 'פסידא דלא הדר'. רש"י מפרש, שהטעם הוא שכן המורה מלמד את תלמידיו טעויות. ואילו התוספות מפרשים, שהכוונה היא להפסד הזמן של התלמידים בשעה שמלמדם טעויות.

הרמב"ם (שכירות י, ז) הביא את שני הנימוקים, גם הטעויות וגם בזבוז הזמן:

מלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעות, וכל כיוצא באלו האומנים שאי אפשר שיחזירו ההפסד שהפסידו, מסלקין אותן בלא התראה שהן כמותרין ועומדין עד שישתדלו במלאכתן הואיל והעמידו אותן הצבור עליהם.

הרי"ף (בבא בתרא י, ב מדפי הרי"ף) בהסבירו את דברי רבא כתב "מיקרי דרדקי דפשע בינוקי". מהי המהות של אותו פשיעה? הרמב"ן (ב"מ קט,א) הביא שני הסברים בדעת הרי"ף:

פי' רבינו אלפאסי ז"ל דפשע בינוקי כלומר דמחי להו טפי, א"נ טב דאי לא צייתי ליה לא אכפת ליה ופסידא דלא הדר הוא דלא גמרי כלל...

ההסבר השני, שהמורה אדיש כלפי התלמידים שאינם לומדים, מובן למה הדבר נחשב כפסידא דלא הדר. שכן בסופו של דבר הילדים לא לומדים (בדומה לשיטת התוספות). לגבי ההסבר הראשון שמדובר במורה שמכה את התלמידים יש להבין מה ההשלכה ארוכת הטווח שבגללה זה נחשב ל'פסידא דלא הדר'. נראים הדברים שהכאת הילד גורמת לו לשנוא את התורה וממאיסה עליו את הלימוד, וזהו "מעוות לא יוכל לתקון" (כך גם ביאר בספר נתיב השכירות כה, הערה יח). כל אחד מכיר זאת, שישנם מקצועות שאיננו אוהבים רק בגלל שבילדותנו היה לנו מורה לאותו מקצוע איתו לא הסתדרנו.

אם כן, ללמד ילדים באופן שאינו מתאים להם, ובצורה שיכולה לגרום להם נזק חינוכי ולשנאת הלימוד והתורה הוא ודאי 'פסידא דלא הדר', שבגינו ניתן להעביר מורה מתפקידו לאלתר, ואף ללא התראה.

ג. מי מוסמך לקבוע שהמלמד גורם הפסד לתלמידים

כמובן שנשאלת השאלה, הרי ישנן מחלוקות חינוכיות, ומה שהאחד חושב שזה נזק, השני חושב שזו הדרך החינוכית הטובה ביותר. אם כן, מי מוסמך לקבוע איזו שיטה היא הנכונה? ונראה ודאי שההנהלה בכל מוסד היא המוסמכת לקבוע מה נחשב חינוך ראוי, ומה חינוך פגום.

משל למה הדבר דומה, למוסד שחרט על דגלו שכל ההלכות שילמדו בת"ת יהיו על פי שיטת הרמב"ם, ומורה אחד מלמד בכיתתו את ההלכות על פי שיטת הבן איש חי. מי יכריע שמה שפסק הבא"ח הוא טעות? ודאי ההנהלה מוסמכת לקבוע, איזה שיטת ההלכה מבחינתה היא הנכונה. כך גם לענין שיטות חינוכיות, זכותה של ההנהלה לקבוע איזו שיטה מזיקה, ואיזו מועילה.

ד. הצורך בהתראה לפני פיטורין

אמנם למרות שמפשטות הסוגיה משמע שכאשר המלמד פשע ניתן להעבירו מתפקידו ללא התראה, יש להעיר מדברי הרמ"א (חו"מ שו, ח):

וי"א דאף על פי שאין צריכין התראה, מכל מקום בעינן חזקה, דעד שיהיו מוחזקין או שיתרו בהן לא מסלקינן להו.

כלומר למרות שלא צריך התראה כמו פועלים אחרים (שלוש פעמים), אך בכ"א צריך שמלמד יהיה מוחזק בפשיעתו, ולא יהיה מדובר באירוע חד פעמי, או לחילופין צריך שתהיה התראה כלשהיא.

למרות זאת, נראה לנו שבמקרה דנן, התובע היה גם מוחזק בדרכו, שכן הוא אחז בדרך זו זמן רב, והוא כלל לא מסתיר אותה, שכן היא נראית לו נכונה. כמו כן היו שיחות רבות על דרכו בין לבין המנהל, כך שבודאי לא ניתן לומר שהמחלוקת הזו נפלה עליו כרעם ביום בהיר.

ה. פיטורין בגלל הבדלי השקפות חינוכיות

נוסף על כל האמור לעיל בענין מלמד ש"פשע בינוקי", יש כאן עילה נוספת המצדיקה את הפיטורין – עצם המחלוקת לגבי המשנה החינוכית בין המורה להנהלה. חוסר המוכנות של העובד לציית להוראות ההנהלה הינם פגם מספק לאפשר פיטורין. בעניין זה מצינו בשו"ת מנחת יצחק (חלק ד סימן עה) שכתב:

אמנם בכל זה, מה שכתב כבוד תורתו בייפוי כוח המלמד, שאין כאן טענות שהוא פושע בלימודיו, וגם וכו', רק שיש למנהל שיטה חינוכית אחרת, מן המורה, ואינו נוח באופן שיטת הלימוד של המורה עכ"ד ... בודאי, כל מורה נכנס למשמרתו, אדעתא דהכי, לציית להמנהל, בעניני חינוך, ואף אם לא התנה בפירוש סתמא כפירושו... דאל"כ בטל כח השלטון, ויוכל לבוא לידי הפקרות בכל המוסד.

בפשטות הדברים מוכח שדין זה רלוונטי גם לפיטורי מורה בתוך שנת הלימודים, ולא רק לאי המשך העסקתו לשנה נוספת.

לסיכום:

לאור זאת יש לקבוע, שאכן היתה זו זכותה של הנתבעת לפטר התובע, הן על פי דין תורה והן על פי מנהג המדינה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר