שנת תשע"ו | שבת פרשת תזריע

פרשתנו פותחת בפסוקים הבאים:

"וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:  וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד  מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה"  (ויקרא י"ב א-ה).

לכאורה, הלכות טהרה וטומאה שייכות לתחום של חוקי התורה, שאי אפשר להבינם על פי השכל. כך הגדירה התורה את הדברים, כפי שקראנו במפטיר בשבוע שעבר: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר י"ט ב).

כך אנו מוצאים גם בדברי רב, האמורא הגדול, המתייחסים לפרשתנו "רב אמר: מעין אחד הוא, התורה טמאתו והתורה טהרתו" (נדה דף לה ע"ב).

אף על פי כן, ננסה להסביר כמה עקרונות הלכתיים שפרשיה זו מנסה ללמד אותנו:

א.  הדם כשלעצמו איננו מטמא, יש דם נידה ויש דמי טהרה. עובדה זו מבטלת את הקשר, השלילי לכאורה בין מחזור חייה הטבעי של האישה ובין הטומאה. אי הבנה נכונה בתחום זה גרמה להשתרשות כמה מנהגים משובשים, בחלק מקהילות ישראל, שמקורם כנראה בהשפעה קראית. מנהגים אלה גרמו לטעויות הלכתיות והרחיקו את הנשים, בחלקים נכבדים של חייהן, מבית הכנסת ומקשר לתורה (עיינו כדוגמא: רמב"ם פי"א מהל' איסורי ביאה הט"ו ובדבריו החריפים של הראשון לציון הגר"ע יוסף, שו"ת "יביע אומר" חלק ד - יו"ד סימן יא ד"ה א. ראשית).

ב.  השינוי בהלכות בין לידת זכר ללידת נקבה, קשור להבדל בין מערכות הזמנים השונים של האיש ואישה. כל אחד מהם מתנהל במערכת זמן שונה. לוח השנה הזכרי מושפע בעיקר מן השמש וממילא הוא יומי/שנתי. לוח השנה הנקבי מושפע מן הירח והוא אכן חודשי. לכן, רק גברים חייבים במצוות עשה שהזמן גרמא (מצוות אלה קשורות או להבדלים בין יום ולילה שהם מושפעים ישירות מן השמש, או לחגים התלויים בלוח השמשי). מאידך גיסא, כל ההלכות הקשורות לנשים מוגדרות דווקא בחודשים ולא בשנים או חלקיהן.

ג.   הלכות טהרת המשפחה קובעות כלל הלכתי-רוחני יסודי. האיש הוא שחייב להתאים את סדרי חייו, צרכיו ורצונותיו אל לוח הזמנים שנקבע באופן טבעי על ידי אשתו. ההתחשבות והרגישות הופכת את מערכת הקשרים לאנושית וערכית - לקשר של אהבה ורעות. קשר שמרומם והופך את הנושא של חיי האישות למשהו נעלה הרבה למעלה מהתפרצות של דופמין וחומרים נוספים. קשר זה זכה להיות הסמל ליחס בין כנסת ישראל וקודשא בריך הוא.

ד.   מצוות המילה מופיעה, לכאורה לפתע, בתוך הפרשיה (פסוק ג). הופעתה כאן באה ללמד, כי דווקא האיש ולא האישה הוא שצריך להתאים עצמו-ל"מעט את עצמו". ברית המילה בפשטות משמעותה שעבוד גם של חלק זה בגוף האדם לעבודת הבורא. הפגיעה לכאורה, דווקא באיבר זה, משמעותה "לברית הבט ואל תפן ליצר". יש כאן מעין ההדרכה שהופנתה אל הלבנה "לכי ומעטי את עצמך" (חולין דף ס ע"ב) הפעם היא מופנית אל האיש.

על פי דברינו יש כאן ציווי כפול "קדש עצמך במותר לך" אבל גם, חובתך היא לספק את השני ולא את עצמך.

דווקא בימים טרופים אלה חובתנו לחזק את התא המשפחתי,

לרומם את קדושתו ולמלא את הבית היהודי בתכנים של רגישות והתחשבות.