שנת תשע"ו | שבת פרשת ראה

פרשת השבוע: תועבה שנואה, ולקח לדורות

בפרשתנו, הזהיר משה רבנו, את העם:

"לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְקֹוָק אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם" (דברים י"ב לא).

פסוק זה, המבקר את עובדי העבודה זרה, נוקט בלשון חריפה ביותר. אכן, מדובר בעבודה זרה, נוראה, שנואה, משוקצת ומתועבת- עבודת המולך.

איסור זה כבר מפורש בספר ויקרא:

"וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְקֹוָק" (ויקרא י"ח כא).

רש"י שם, פירש את פשר עבודת המולך בדרך רכה יותר: "עבודה זרה היא ששמה מולך, וזו היא עבודתה, שמוסר בנו לכומרים ועושין שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש".

אבן עזרא שם, התלבט בנושא ופירש בכמה דרכים:

א.  "ומלת להעביר. כמו לשרוף כי זאת היתה עבודתו" לפירוש זה יש חפיפה מלאה בין הפסוקים

ב.   "וי"א כי יעביר הבן על האש, ויש מי שיחיה ויש מי שימות".

גם לפירוש זה שני הפסוקים עוסקים באותה עבודה זרה אלא שלא כל הילדים שהוקרבו לה, אכן, שילמו בחייהם על כך

ג.   "ואחרים פירשו, בעבור שאין בפסוק זכר אש, (הכוונה שבפסוק לא נזכרת העברה באש, לכן צריך להסביר שהכוונה) להעביר מתורת השם לדת המולך".

לפירוש זה הפסוק בפרשת ראה מבקר את עובדי העבודה זרה שרצחו את ילדיהם ר"ל, לעומת זאת, בפסוק בספר ויקרא מזהירה התורה את בני ישראל מפני מצב, שצאצאיהם יהפכו להיות עובדי עבודה זרה (בהזדמנות אחרת נסביר, הא כיצד).

הרמב"ן שם, הכריע (נביא קיצור מדבריו) "ועם כל זה הנראה בעיני מהכרע הפסוקים כי היה הבן למאכולת האש, שהכתוב אומר (יחזקאל כג לז) וגם את בניהן אשר ילדו לי העבירו להם לאכלה, ושם (פסוק לט) נאמר ובשחטם את בניהם לגלוליהם, שהיו מעבירין אותו באש עד שישרף או שימות באש והיא שחיטתו, כי הלשון הזה "העבירו להם" במולך הוא, ואמר בו הכתוב "לאכלה", והזכיר בו שחיטה, ... וראיה לדבריהם, שכתוב ביאשיהו (מ"ב כג י) וטמא את התפת אשר בגיא בן הנום לבלתי להעביר איש את בנו ואת בתו באש למולך, אם כן, העברה הנזכרת במולך היא באש, וכן כתוב במנשה (דהי"ב לג ו) והוא העביר את בניו באש בגיא בן הנום. ומצאתי שכתוב באחז (מ"ב טז ג) וגם את בנו העביר באש כתועבות הגוים אשר הוריש ה' אותם מפני בני ישראל, ובדברי הימים (ב כח ג) נאמר ויבער את בניו באש כתועבות הגוים אשר הוריש, אם כן ההעברה היא הבערה באש ממש", ר"ל.

מדבריו למדנו, לצערנו, כי היו יהודים שנכשלו, ר"ל, אפילו בעוון חמור שכזה, הקרבת ילדים. אכן הדברים מפורשים גם בפרקים בספר ישעיהו, בנבואות מתקופת מנשה, שמהם לקוחות ההפטרות של "שבע דנחמתא" וז"ל הכתוב:

"הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים: בְּחַלְּקֵי נַחַל חֶלְקֵךְ הֵם הֵם גּוֹרָלֵךְ גַּם לָהֶם שָׁפַכְתְּ נֶסֶךְ הֶעֱלִית מִנְחָה הַעַל אֵלֶּה אֶנָּחֵם" (ישעיהו נ"ז ה-ו).

אם נשאל עצמנו, כיצד התדרדרו בני עמנו, יהודים רחמנים בני רחמנים, בניו של אברהם אבינו, לשפל כזה? יתכן ונמצא רמז לתשובה בדברי הנביא ירמיהו:

 "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ז' לא).

דרשו חכמים "ולא עלתה על לבי - זה יצחק בן אברהם" (תענית דף ד ע"א). היו כנראה יהודים, שהבינו לא נכון את המסר מעקידת יצחק. אברהם היה מוכן אומנם למסור גם את היקר לו ביותר לעבודת ד' אבל הקב"ה לימד אותו:

"וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (בראשית  כ"ב יב).

אברהם עמד בנסיון ושמע בקול ד' מהתחלה ועד סוף, אסור ללמוד רק מההתחלה. הסוף גם לימד על ההתחלה שהקב"ה אף פעם לא ציווה לשחוט ח"ו את יצחק.

את זכותם של אברהם ויצחק נזכיר מדי בוקר, מראש חודש אלול, הבעל"ט.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר