שנת תשע"ז | שבת פרשת בראשית

תשובה

א.    לכתחילה יש לתת את פדיון הבן לכהן חבר, ואולם אם אין כהן חבר במקומו ייתן לכהן עם  הארץ¹.

ב.    גם אם אין כהן חבר במקומו והוא יודע שימצא כהן חבר לאחר כמה ימים, אין להשהות את המצווה, אלא יקיים את המצוה בזמנה וייתן לכהן עם הארץ². ואם כהן חבר רוצה למנות שליח שיקבל בעבורו את כסף הפדיון, האב יכול לתת את הכסף לאותו שליח³.

ג.     עדיף לתת את פדיון הבן לכהן עם הארץ עני מאשר לתת לכהן חבר שאינו עני⁴ .

ד.    לאחר שקיים פדיון הבן בכהן עם הארץ אין לחזור ולפדותו אצל כהן חבר⁵.

ה.  אם הכהן אינו מודה במתנות כהונה⁶ – אין לתת לו מתנות כהונה⁷, ובדיעבד אם נתן לו יצא ידי חובה⁸. וכן, אם פדה הבן אצל כהן מחלל שבת בפרהסיה שלא נתחנך בדרך התורה והמצוות, הרי הוא נידון כתינוק שנשבה⁹, או כחלק מציבור ששגג¹⁰, ואין צורך לחזור ולפדות אצל כהן אחר.

____________________________________________________________

¹   נאמר בחולין קל ע"ב: "אין נותנין מתנות לכהן עם הארץ" וכן הוא בספרי (במדבר פי' קכא ד"ה מכל מעשרותיכם): "'ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן', מה אהרן חבר – אף בניו חברים; מיכן אמרו אין נותנים מתנות אלא לחבר".

הראשונים הקשו מהמשנה בחלה (ד, ט): "ואלו ניתנין לכל כהן: החרמים והבכורות, פדיון הבן ופדיון פטר חמור והזרוע והלחיים והקיבה".

התוספות חולין (שם ד"ה מנין) תירצו שכוונת הגמרא בחולין היא שלכתחילה ייתן לכהן חבר, ואולם מעיקר הדין מותר לתת לכהן עם הארץ, ולכן אם אין כהן חבר במקומו ייתן לכהן עם הארץ. וכן כתבו הרמב"ן הרשב"א והר"ן.

הר"ש בפירושו למשנה (חלה שם) תירץ ש"לכל כהן" בא לרבות אפילו חבר שאינו אוכל חולין בטהרה, אבל מכל מקום אסור לתת לכהן עם הארץ.

הרי"ף והרמב"ם השמיטו את דברי הגמרא בחולין, ,וביאר במרכבת המשנה (להלכות תרומות ו, ב) שהרמב"ם לא גרס "מתנות" אלא גרס "אין נותנין תרומה לכהן עם הארץ", כפי שמופיע אצלנו בסנהדרין צ ע"ב. ויש להביא ראיה לדבריו מתוך שהרמב"ם בפירושו למשנה בחלה שם הביא את דברי הספרי הנ"ל, ולמד שהחובה לתת לכהן חבר היא רק במתנות הכהונה שנוהג בהם דין קדושה (שכן בפסוק מדובר על תרומה), ואילו בשאר המתנות זוהי רק הנהגה טובה. ומזה שלא ציטט את דברי הגמרא בחולין נראה בבירור שלא גרס "מתנות". שאילו גרס "מתנות" מסקנתו הייתה צריכה להיות שגם במתנות שאין בהם קדושה יש לתת דווקא לכהן חבר ולא לכהן עם הארץ. מכל מקום, בהלכות תרומות ו, ב לא הזכיר כלל עדיפות לתת לכהן חבר בשאר מתנות אלא רק בתרומה, ומשום הטהרה הנדרשת באכילתה.

יש להעיר שהרמב"ן ציין לירושלמי (חלה ד, ד), שם מפורש שמותר לתת לכהן עם הארץ: ''תני: חלת הגוי בארץ ותרומת הגוי בחוץ לארץ מודיעין אותו שאינו צריך ואוכל, וניתנת לכל כהן, בין לכהן חבר בין לכהן עם הארץ, שנותנים בין לכהן חבר ובין לכהן עם הארץ". ואולם הר"ש לא התייחס לירושלמי, וצ"ע.

השולחן ערוך (יו"ד סא, ו) פסק כשיטת התוספות, הרמב"ן והרשב"א.

²   כתב היעב"ץ (בירת מגדל עוז, ברכת הורי, פלג ו אות ג): "היכא דאיכא לאשכוחי כהן כשר בזמן קרוב, נראה לי שאין לחוש לשהויי מצוה איזה ימים כדי לקיימה על צד היותר טוב, כדקיימא לן גבי קידוש הלבנה ודכוותה". כלומר, אם יבוא לידו כהן חבר תוך זמן קצר – עדיף להשהות את המצוה כדי לקיימה על הצד הטוב יותר ולתת את פדיון הבן לכהן חבר וכפי שמצאנו בקידוש לבנה. ונראה שכוונתו למה שמצאנו במסכת סופרים (יט, י) שמחכים לומר קידוש לבנה עד מוצאי שבת כדי לאומרו כשהוא מבושם ובגדיו נאים, וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח תכו, ב). ומסביר התרומת הדשן (סי' לה) שמשהים מצווה כדי לעשותה באופן מהודר יותר, אם אין לחשוש שתעבור המצווה לגמרי.

אפילו לדברי התרומת הדשן, שמותר להשהות אם אין חשש שתעבור המצווה, בנידון דידן אין הדבר פשוט, שכן לדעת התניא רבתי (סי' צח) והלבוש (או"ח סי' תקנא), מי שאינו פודה את בנו עובר בכל יום בעשה של "הפדה". ואם נחוש לשיטתם, נמצא שבחיזורו אחר ההידור לפדותו אצל כהן חבר  עובר על עשה של "הפדה"! נוסף לכך, לכאורה התרומת הדשן יודה בנידון דידן שאין להמתין, משום שלא ידוע כמה זמן יעבור עד אשר ימצא כהן חבר, ולא כתב להמתין אלא אם אין מדובר בהמתנה מרובה ואין לחשוש שלא יוכל לקיים את המצווה. וכך ביאר תרומת הדשן (שם) את דברי הגמרא יבמות לט ע"א, שדנה אם להעדיף חליצת גדול או ביאת קטן מהטעם שאין להשהות המצווה, שהסיבה להעדיף חליצת גדול היא משום שאם יחכו עד שהקטן יגדיל יש לחשוש שמא הקטן ימות ויפסיד המצוה.

ושמא ניתן היה לומר שיש לסמוך על שיטת הר"ש (שם) הסובר שיש איסור לתת לכהן עם הארץ, אבל זה אינו, שכן דעתו היא דעת יחיד נגד כל הראשונים, וכדלעיל.   

³   לכאורה היה אפשר להציע פתרון פשוט, והוא שהאב יזכה לכהן חבר על ידי אחר, כגון שיודיע לכהן בטלפון שהוא מזכה לו. אלא שהדבר שנוי במחלוקת הפוסקים: לדעת המהרש"ל בהגהותיו לטור (יו"ד סי' שה) ניתן לזכות לאחר. ואולם המחנה אפרים (הלכות זכיה ומתנה סי' לג) כתב שאין לזכות לכהן הואיל והכסף באחריותו של האב עד שיגיע לידי הכהן. אמנם אם הכהן ימנה שליח שיקבל את הכסף מהאב, סבר המחנה אפרים שאולי יועיל, וכן פסק הפרי חדש (יו"ד סי' סא ס"ק יג). אלא שהנתיבות (סי' רמג ס"ק י) ציין לספרי על הפסוק ''ונתן לכהן" (דברים יח, ג), שדורש שלא מועיל פדיון על ידי שליח [וכן הוא במדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) שם עמ' ל], ולכן קבע להלכה שאין לתת מתנות כהונה לשליח של כהן. קביעה מחודשת זו קשה, שכן הרמב"ם ושאר הפוסקים השמיטו דין זה, והוצעו פירושים שונים לדברי הספרי (עיין למשל פירוש לספרי דבי רב שופטים פי' קסה יח, ג). ולעצם דברי הנתיבות ניתן לבאר שאין כוונתו לשלול לגמרי נתינה לשליח הכהן, אלא רק אם לא ברור שרצונו של הכהן שייתנו את כסף הפדיון לשליחו (כגון שיש לו שליח לעניין ממון מסוים ולא גילה דעתו שהוא חפץ שיביא לו גם את כסף הפדיון), שבמקרה כזה אין לתת לשליח, שכן הכהן חפץ שהמצווה תתקיים בו ולא בשלוחו, וכך מציע בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רצב) בביאור הספרי.      

⁴   כן פסק המהרש"ל (ים של שלמה חולין קד, א סי' ג, ושם קל, ב סי' ב).

⁵   אין משמעות לחזור ולפדות את מי שכבר פדוי, שכן אין מדובר בספק אלא בהידור. ומה שמצאנו בספר מעשה רב (סעיף קא) שמסופר על הגר"א שהיה פודה עצמו שוב לאחר שהגדיל, כבר העיד בספר עליות אליהו (לרב יהושע העשיל לוין מהד' תשמ"ט עמ' ע) ששמע שנהג כך משום ספק ייחוס הכהנים (ומעיד שם שבין השאר פדה עצמו אצל ר' מאיר ראפאפרט, שהיה בן למשפחה מיוחסת  בכהונה). 

⁶   בחולין קלב ע"ב אמרו: "דתניא, ר"ש אומר: כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה". הראשונים נחלקו מה נחשב "אינו מודה": רש"י (חולין קלג ע"א ד"ה שאינו מודה) כתב: "שאמר בליבו דברי הבל הן, ולא ציוה המקום להקריב לו קרבנות אלא משה בדה מלבו", והריטב"א (שם) פירש: "שאומר שאינם צריכות ואינם חובה".

⁷   הרמב"ם (הלכות ביכורים א, א) פסק: "עשרים וארבע מתנות ניתנו לכהנים וכולן מפורשין בתורה, ועל כולן נכרתה ברית לאהרן, וכל כהן שאינו מודה בהן אין לו חלק בכהנים ואין נותנין לו מתנה מהן". והכסף משנה ציין שמקורו הוא מהגמרא חולין שם.

⁸   מלשון הרמב"ם שהובאה לעיל אין הכרע מה הדין אם נתן לכהן שאינו מודה במתנות, האם יצא ידי חובה בדיעבד. בשו"ת מנחם משיב (סי' ב) כתב שיוצא ידי חובה בדיעבד. ובספר אוצר פדיון הבן לרב יוסף וייסברג (חלק א עמ' קפב) כתב שכנראה הסיבה היא שרש"י חלק על הרמב"ם בפירוש הגמרא, שכן פירש בחולין קלב ע"ב (ד"ה ואינו) שלכהן שאינו מודה בעבודה אין חלק בקדשים בלבד, אבל יש לו חלק בשאר מתנות כהונה. ונוסף לכך, הרי"ף והרא"ש השמיטו את דברי הגמרא ואף השולחן ערוך לא הביאו להלכה דין זה, ולכן בדיעבד יצא ידי חובה. 

⁹   כך כתב בשו"ת בנין ציון (החדשות סי' כג), וכך הורה החזון איש (יו"ד סי' ב ס"ק כח), ועיין גם דברי הריא"ה הרצוג (שו"ת היכל יצחק או"ח סי' ב), שבזמנינו, מחלל שבת בפרהסיה שלא התחנך בדרך תורה ומצוות, דינו כתינוק שנשבה, ולא כגוי. וממילא, הבעיה היחידה בפדיון הבן שלו היא שאינו מודה במתנות כהונה, וכבר ראינו שמדין זה הפדיון חל בדיעבד.

¹⁰ עיין רמב"ן במדבר טו, כב.