שנת תשע"ז | שבת פרשת וארא

¹  עיין סיכום הדעות בספר "תורת רבית" פרק יז סע' סד ובספר "ברית יהודה" בפרק ל סב טז.

²   עיין ב"אגרות משה" יו"ד, ב, סב, ועיין סיכום השיטות בתורת רבית פרק יט סע' נג.

³   יו"ד סי' קנט סע' ב.

⁴   עיין "תורה רבית" פרק א סע' מ והדברים ארוכים.

 ⁵  שו"ע יו"ד סימן קס סע' ה פוסק כרמב"ם שמחילה מועילה בהחזרת רבית. הפתחי תשובה (שם ס"ק ו) מביא בשם "שאילת יעבץ" שצריך מחילה מפורשת, אבל מוכח מטעמו שזה רק כאשר יש מקום לחשוש שאין הוא מתכוון למחול. ומפורש יותר בסימן קסא פתחי תשובה ס"ק ה'. ודלא כבית לחם יהודה סימן קס.

⁶   סימן קסא ס"ק ז בביאור הגר"א.

⁷   גם אם נאמר ששתיקתו היא כמחילה, הרי זה מחילה בטעות שאינו יודע שיכול לתבוע. אם נניח את מוכנותו ורצונו לשלם כדי לשמור על תדמית של בנקאי מכובד, עדיין נחשב הדבר כיאוש שלא מדעת (שהיה מתיאש אילו ידע שהדבר אבד לו, אלא שאינו יודע) ונפסק כאביי שלא הוי יאוש (בבא מציעא כב ע"ב). לגבי ריבית, יש סברא לדרוש מחילה עוד יותר ממוקדת שהרי בכל פעם שהלווה משלם מרצונו, יש כאן מחילה אלא שהתורה מבטלת את משמעותה ההלכתית. הרמב"ם בהל' מלוה ולווה פ"ד הל' יג, שאומר שמחילה מועילה לפטור מחיוב החזרה, אמר כן רק אם מחל אחרי שהרבית נגבתה (עיין מגיד משנה שם). במקרה הרגיל שמשלם ברצון, היינו צריכים להניח שכמו ששילם ברצון כך גם שנייה אחרי הפרעון עומד במחילתו, ואז משמע שצריכים מחילה מפורשת או לפחות רמה גבוהה יותר של הוכחה שהוא מוחל. אם מדובר על סכום נכבד ומקום ששומרי מצוות מועטים (והשמועה על החזרת הריבית לא תתפשט) אין זה פשוט לומר שהבעלים היו מוותרים.