|
 שנת תשס"ז | שבת פרשת ראהמשפט והלכה - משפטי שאול / הלכה פסוקהפסק דין: טענת בר מצרא בין עמותות / הרב ש.ב. ורנר
עורך: הרב יואב שטרנברג
התביעה: שני הצדדים הם עמותות גדולות, שביקשו לקנות מגרשים לבניית דירות עבור חברי העמותה שלהם. התובעת קנתה מגרש במקום מסוים, בנתה עליו שיכון לחברי העמותה. לאחר זמן מסוים התברר שהנתבעת חתמה על הסכם לקניית מגרש אחר, הסמוך למגרשה של התובעת.
התברר, שלמרות שהתובעת הייתה בתהליך של משא ומתן עם המוכר, נכנסה גם הנתבעת למשא ומתן עמו, ולאחר שהציעה למוכר סכום כסף גדול יותר, נחתם החוזה בין הנתבעת למוכר.
התביעה :התובעת טוענת, שמחמת דינא דבר מצרא, זכותה לקבל את המגרש שקנתה הנתבעת. גם אם אין לתובעת מעמד של בר מצרא מאיזושהי סיבה, הרי שהנתבעת עשתה מעשה שאינו הגון מדין 'עני המהפך בחררה', וכיוון שעוד לא התבצע קניין, אלא רק נחתם החוזה, יש לאסור על הנתבעת לעשות קניין.
תשובת הנתבעים: הנתבעת טוענת מספר טענות: ראשית, היות שלנתבעת יש יותר חברים בעמותה מאשר לתובעת, ואילו מגרשים לדירות יש לתובעת יותר מאשר לנתבעת, אין בוויתור על המגרש שנרכש עבורה משום עשיית הישר והטוב. שנית, הנתבעת טוענת שהתובעת אינה קונה את המגרש לעצמה, אלא עבור חברי העמותה, והם שיהיו הבעלים באופן פרטי על דירותיהם, ובמקרה זה לא חל דינא דבר מצרא.
פסק הדין : בית הדין קבע שלא שייכת טענת דינא דבר מצרא בנדון דידן. בהתייחס לטענת עני המהפך בחררה קבע בית הדין, שעל פי הדין אין טענה זו שייכת בנדון דידן.
עם זאת, בית הדין קבע, כי היות שלחלק משיטות הראשונים הנתבעת היא בבחינת עני המהפך בחררה, והיות שהנתבעת היא עמותה של אנשים יראי שמים המדקדקים בקלה כחמורה, אף שלהלכה לא פוסקים כאותן שיטות, ראוי לנתבעת ללכת בדרך טובים ולהסתלק מקניית המגרש.
הנימוקים: הרא"ש (בבא מציעא פרק ט סימן לד) מביא את דעת רבנו תם הסובר שאין דינא דבר מצרא בשני בתים סמוכים: "איפסק משוניתא או ריכבא דדיקלא – חזינן אם יכול להכניס בה תלם – אית ביה משום דינא דבר מצרא, ואי לא – לית ביה משום דינא דבר מצרא. פסק רבנו תם, דלא שייל דינא דבר מצרא בבתים אלא בשדות, דטעמא משום דיכול ליקח במקום אחר, ובבתים אינם מצויים לקנות בכל פעם. ועוד עשיר צריך הוא לשדות הרבה, אבל עשיר שיש לו בית דירה יפה, לא יתכן שיסלק את הלוקח מבית דירתו, והוא יקנה בית להשכירה לאחרים – אין זה הישר והטוב. ועוד חזינן, דבהפסק משוניתא וריכבא דדיקלא נסתלק מצרנות, גם בתים מובדלים בחומות. ודברים נכונים הם אלא שלא נהגו כן".
כדעת הרא"ש, הסובר שדעת רבנו תם אינה מקובלת להלכה, נקטו עוד ראשונים רבים, וכן פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן קעה סעיף נג), וכתב הש"ך (סקנ"ג), שאף אין מצרפים את דעת רבנו תם כדי להחליש כוח המצרנות.
אמנם, יש לעיין מדוע חולקים הראשונים על רבנו תם. הרשב"א כותב, שכיוון שניתן לחבר את הבתים זה לזה, ודרך בעלי בתים לעשות כן, הרי אפשר לראות את שני הבתים כבית אחד. טענה זו אינה שייכת בנדון דידן, שכן אין שום אפשרות לחבר את השיכון שכבר נבנה במגרשה של התובעת, עם דירות שיבנו במגרש השני.
אלא שבנדון דידן, במגרש שביד התובעת נשאר שטח עבור גינה, והתובעת טוענת, שאם תקנה את המגרש הסמוך, תוכל לעשות בקצהו גם כן גינה, ותהיה גינה גדולה וטובה יותר עבור הדיירים, וחוזר הדין שיש לה טענת בר מצרא.
בית הדין דחה טענה זו. שכן, נכון הדבר שעל ידי איחוד המגרשים יגדל שטח הגינה שביניהם. אבל גם מספר המשתמשים בגינה יגדל, שכן הדיירים בשני המגרשים יוכלו להגיע לגינה המשותפת. ואם כן, לא ברור שהדיירים במגרש הקיים מעדיפים גינה גדולה יותר ומספר משתמשים גדול יותר, על פני גינה קטנה ומספר משתמשים מועט.
בנדון דידן, התובעת אינה מעוניינת בדירות לעצמה, אלא תמכור אותן לחברי העמותה. לכאורה, טענה זו נשמעת מכוח דברי הרא"ש שצוינו לעיל, שאין דין מצרנות נוהג בבתים, כיוון שלא ייתכן שיסלק את הלוקח מדירתו על מנת להשתמש בדירה זו להשכירה לאחרים.
אמנם נראה שיש לחלק, שכן אם המצרן מעוניין לקנות את הנכס כדי להכניס בו שכן טוב, שהרי זו תועלתו של המצרן בעצמו, שוב יש בזה הישר והטוב. וכעין זה כתב בשו"ת הראנ"ח (סי' קיט), שמי שקונה דירה בשביל אחותו ושאר קרובים שיתחברו אליו, יש בזה דין מצרנות.
ובנדון דידן, הרי התובעים רוצים את המגרש הסמוך לשיכון שבנו, כדי לבנות שם גם בית כנסת לטובת כל המשתכנים המצרנים, ונמצא שהתועלת מכך שיקבלו את המגרש הסמוך אינה נוגעת רק למשתכנים עתידיים, אלא גם למי שכבר קנו דירות בשיכון שבבעלות התובעת.
עם זאת, הנתבעת טוענת, שאף שבעלי הדירות בשיכון של התובעת יכולים לתבוע את הנתבעת, הרי התובעת עצמה, שאינה בעלים על דירה מסוימת, אינה יכולה לתבוע, וממילא אין הנתבעת צריכה להשיב לטענות התובעת כלל.
ואף שלתובעת יש חלק במגרש שעליו בנויות הדירות, והגינה היא בבעלותה, הרי לגבי בעלות זו אין לתובעת רווח מרכישת המגרש הצמוד, כפי שנתבאר לעיל.
ונראה שהצדק עם הנתבעת בטענה זו, שהרי התובעת אינה באה בהרשאה מבעלי הדירות עצמם, ואין לומר שהיא שותפה עם בעלי הדירות מכוח הבעלות שלה על חלק מהנכס, ושותף אינו צריך הרשאה כדי לדון על חלק שותפו, משום שהדין ששותף יכול לדון גם על חלק שותפו הוא דווקא כשיש לו טענה מצד חלקו שלו, ואילו החלק של התובעת בנכס אינו מאפשר לה לטעון טענת מצרנות מצד עצמה.
לגבי שאלת עני המהפך בחררה, הגמרא במסכת קידושין (דף נט.) אומרת: "עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי? אמר ליה: נקרא רשע". ופירש רש"י: עני המהפך בחררה – מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית. נקרא רשע – שיורד לחיי חבירו.
הראשונים נחלקו בביאור הדין המופיע בגמרא. רש"י מפרש, שמדובר בעני שרצה לזכות בחררה של הפקר, והשני שבא וזכה בה לפני הראשון נקרא רשע. התוספות (ד"ה עני) כתבו בשם רבנו תם, שאם מדובר בחררה של הפקר, הרי שהיות שהשני לא יוכל למצוא כמותה במקום אחר (שהרי זו חררה בחינם), אינו נקרא רשע. והגמרא מדברת, במקום שבו הראשון היה יכול לזכות בחררה בתמורה לעבודה כלשהי, שאז השני נקרא רשע משום שהיה יכול למצוא עבודה במקום אחר.
בנדון דידן, הרי הנתבעת הייתה יכולה לקנות במקום אחר, ועל כן יש לדון בשאלה, אם יש לנתבעת דין עני המהפך בחררה. אמנם, יש לומר שנדון דידן דומה למה שכתב הרמ"א (חושן משפט סימן רלז סעיף א): "וכל זה לא מיירי אלא בשכבר פסקו הדמים שביניהם ואין מחוסרין אלא הקנין, אבל אם מחוסרין עדיין הפסיקה, שהמוכר רוצה בכך, והקונה רוצה יותר בזול, מותר לאחר לקנותה".
ובנדוננו, הרי התובעת לא באה עם המוכר עדיין לעמק השווה, ולא הייתה עדיין פסיקת דמים, ואם כן, מותר היה לנתבעת לכתחילה לקנות את הנכס. ואמנם, הפרישה (שם סק"א) כתב: "לכאורה היה נראה לחלק, דכשבא אחד לקנות דבר מהשני, ומחולקים בפיסוק ומתעסקים בפיסוק, זה להוסיף וזה לגרוע, ולולא שבא השלישי היו מושווים נפשם, זה מקרי גם כן השגת גבול. והא דאמרו שאינו נקרא השגת גבול עד שיהיו משווים בפסוק, היינו כשהלוקח הלך מהמוכר, ואמר לא אתן יותר מזה".
ועל כן, בנדון דידן שהתובעת הייתה בעיצומו של משא ומתן עם המוכר, לדעת הפרישה יש בזה משום עני המהפך בחררה. אלא שמדברי הפרישה עצמו לא ברור אם קבע את הדברים באופן מוחלט. ולא הזכיר חילוק זה בספרו הסמ"ע. ואף שבפתחי תשובה (סק"ג) הביא את החילוק של הפרישה, גם הלבוש וגם הגרש"ז בשו"ע שלו לא הביאו את דברי הפרישה, ומספק אין לתת לנתבעת דין רשעה.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
