|
 שנת תשס"ה | שבת פרשת פקודיהתורה והמדינההרב יוסף כרמלחלק רביעי- שטר הבוררות
בשבוע שעבר התחלנו לברר את סעיף 4: (תמיד ניתן למצא את החומר של השבועות הקרובים על אתר האינטרנט שלנו www.eretzhemdah.org)
"(אפשרות 1) בית הדין יפסוק בסכסוך עפ"י דין תורה; לדין ו/או לפשר הקרוב לדין. בהסכמת הצדדים שתנתן אף בע"פ, רשאי בית הדין לפסוק אף על פי פשרה.
(אפשרות 2) בית הדין יפסוק בסכסוך, לפי שיקול דעתו ומיטב שפיטתו, עפ"י החומר שבפניו."
לעומת אפשרות 1, באפשרות 2 הצדדים מאפשרים חופש פעולה יותר גדול לבית הדין. הפשרה כמובן במקרה שכזה כלולה בהסכמה מראש והיא נתונה מכללה לבית הדין. חתימה על נוסח זה יש בה הכרזה של הצדדים אין אנו מעוניינים בדווקא בדרך של "יקוב הדין את ההר" ואנו סומכים על שיקול דעתו של בית הדין גם אם הראיות לא הובאו על פי הכללים המחייבים בדין תורה, או על פי סדרי הדין המחייבים על פי הדין.
גם אם הצדדים בחרו באפשרות 1 עדיין שמורה לבית הדין הזכות והחובה לפסוק על פי פשרה הקרובה לדין. וז"ל המחבר "סעיף ה: יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר. ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר" (חושן משפט סימן יב).
המקור להלכה זו מצוי בסוגיא זו : "ההוא אפוטרופא דיתמי (אדם שקיבל מבית הדין את האחריות לטיפול ברכושם של יתומים) דזבן להו תורא ליתמי (נטל חלק מכספי היתומים והשקיע אותו ברכישת שור), ומסריה לבקרא (האפוטרופוס מסר את השור לשמירתו אצל רועה), לא הוו ליה ככי ושיני למיכל, ומית (התברר בסופו של דבר כי שור זה היה בעל מום , לא היו לו שינים לכן לא אכל הוא אצל הרועה ולכן מת). - אמר רמי בר חמא: היכי נדיינו דייני להאי דינא?(מברר רמי בר חמא כיצד יש לדון במקרה זה ומי הוא האחראי למותו של השור?) נימא ליה לאפוטרופא: זיל שלים (אם נדרוש מן האפוטרופוס לשלם), אמר: אנא לבקרא מסרתיה (יטען האפוטרופוס אני קיימתי את חובתי ומסרתי אותו לשמירתו של מומחה והוא הרועה והוא היה צריך להודיע לי שהשור איננו אוכל-רש"י). נימא ליה לבקרא: זיל שלים (אם נדרוש מן הרועה לשלם), אמר: אנא בהדי תורי אוקימתיה, אוכלא שדאי ליה, לא הוה ידעינן דלא אכל (יטען הרועה-אני שמתי את השור בתוך העדר, העדר היה במקום שהיה בו מספיק אוכל לכן לא ידעתי שהור המסויים הזה איננו אוכל). - מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא, איבעי ליה לעיוני (מסכם רמי בר חמא, כי האחריות מוטלת על כתפי הרועה כיון שהוא שומר שכר של היתומים הרי שהחובה להבטיח שהשור אוכל מוטלת על כתפיו). (ממשיכה הגמרא בדיון ואומרת) אי איכא פסידא דיתמי! - הכי נמי (כל זה נכון במקרה והיתומים אכן הפסידו בגלל הקניה, אבל רמי בר חמא דן במקרה אחר), והכא במאי עסקינן - דליכא פסידא דיתמי, דאשכחוהו למריה דתורא ושקול יתמי זוזי מיניה (רמי בר חמא העלה לדיון את המקרה הבא. היתומים לא הפסידו כי הם קיבלו חזרה את הכסף מן המוכר, על כן אין הם אלה, או באי כוחם, שמנהלים את המשא והמתן). - אלא מאן קא טעין - מריה דתורא קטעין (אלא, מי מי שטוען כלפי הרועה הוא המוכר). - איבעי ליה לאודוען! (הייתה צריך להודיע לי שהשור איננו אוכל) - מאי מודעינן ליה, מידע ידע דמקח טעות הוי! (שואלת הגמרא , מה פירוש הרי הוא מכר את השור וידע מראש שאם לא יאמר שהשור חסר שניים הרי מדובר במקח טעות)- בספסירא דזבן מהכא ומזבין להכא (לכן, מעמידה הגמרא את המקרה בסוחר=מתווך והוא אכן הוטעה על ידי מי שמכר לו אבל הוא באמת לא ידע על המום ולא היה יכול לדעת). הלכך, מישתבע איהו דלא הוה ידע (לכן, הסוחר המתווך נשבע שלא ידע על המום), ומשלם בקרא דמי בשר בזול (והרועה שלא בדק אם השור אוכל משלם לסוחר את מחירו המינימלי של שור שנמכר לבשר, שהוא שני שליש ממחירו של שור שנמכר לחרישה" (בבא מציעא דף מב ע"ב).בשבוע הבא נמשיך בהסבר. (כל המעוניין לקבל את הנוסח המלא של שטר הבוררות יכול לפנות אל info@eretzhemdah.org ויענה בשמחה).
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
פקודי