|
 שנת תשס"ה | שבת פרשת מטותמשפט והלכה – משפטי שאולהרב ידידיה כהנאשליחותייהו קעבדינן - התוקף ההלכתי
הרב ידידיה כהנא
בשבועיים האחרונים דנו בתוקף ההלכתי של דין "שליחותייהו", ובשאלה מדוע אנו נזקקים לדין זה. השבוע נברר, מתי דין זה חל, ומה מגבלותיו בימינו של דין "שליחותייהו".
הגמרא בב"ק (פד ע"ב) שואלת, מדוע דין "שליחותייהו" איננו פועל בכל התחומים?
"אלא מאי שנא שור בשור ושור באדם דשליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות, אדם באדם ואדם בשור נמי שליחותייהו קא עבדינן… ?"
ומתרצת: "אמרי: כי קא עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס הלכך אדם באדם אע"ג דאית ביה חסרון כיס כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו…" כלומר, סמכות של בית הדין שאינו מורכב מדיינים סמוכים היא רק בדברים השכיחים ויש בהם חסרון כיס. אבל אם חסר אחד מתנאים אלו, או שניהם, כמובן, לא ניתנה לבית הדין סמכות לדון. על כן, במקרה של אדם שחבל באדם אין לדון, מכיוון שזה דבר לא שכיח, ואף שיש לנחבל הפסד.
היסוד לדבר זה הוא, שהסמכות לדון נובעת מהסכמת הציבור מכח העובדה שאלמלא כך "איש את רעהו חיים בלעו", על כן הסמכות נתונה רק בדברים שאם לא ידונו בהם תתמוטט החברה. אבל בדברים שאינם מצויים הרי בוודאי שאין חשש זה קיים, כך גם במקרים שאין בהם חסרון כיס, למשל תשלומי בושת, שאין הפסד למתבייש במה שלא ישלמו לו.
יש לציין, שדברים אלו נאמרו אף כאשר החיוב מוגדר כממון, ולא כקנס.
נדגיש כי בדיני קנסות, כלומר עונשי ממון שהטילה התורה, כגון תשלומי כפל של גנב, אין סמכות לדון אלא לדיינים סמוכים. כפי שכתוב בתורה "אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו" (שמות כב: ח) הביטוי "אלהים" כאן הוא חול, במובן של דיינים סמוכים, בעלי כח (אל משמעותו כח, כמו "יש לאל ידי" בראשית לא :לט), ובזה אין דין "שליחותייהו" כפי שכתוב במפורש בב"ק (טו ע"ב):
"והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא… לא מגבינן בבבל"
כלומר, חצי נזק שמשלם שור תם שנגח, מוגדר כקנס, וממילא דיינים בבבל, שאינם סמוכים, אין יכולים לגבות אותו.
בעל "שער המשפט" (הרב ישראל איסר וולף, רבה של ויניצא (פולין) לפני כמאתיים שנה. מחותן לרב יחזקאל לנדא ה"נודע ביהודה") (סימן א ס"ק א) מסתפק מה הדין אם בעלי הדין הסכימו שידונו להם בנושאים אלו שאין לנו רשות לדון בהם מדין "שליחותייהו", האם יש לפסק הדין תוקף.
מסקנתו היא, שיש הבדל בין דיני ממון, שאין בהם "שליחותייהו" מטעם שאינם שכיחים וכדומה, שבהם יהיה הפסק תקף, לבין דיני קנסות, שבהם לא תועיל קבלת בעלי הדין, ופסק הדין חסר תוקף. ההסבר לכך מובן, לפי הקדמתנו. "שליחותייהו" יוצר הסכמה ציבורית לקבל את ההדיוטות לכל הדינים הנצרכים (מצויים ויש בהם חסרון כיס). בדומה, הסכמה פרטית יכולה להרחיב את הסמכות גם לתחומי ממון נוספים. לעומת זאת בקנס שהוא חיוב עונשי, הצורך בדיינים סמוכים הוא מהותי, ואין יכולת לאדם לחייב עצמו בעונש. דוגמה לעקרון זה מצאנו בהלכה הידועה "מודה בקנס פטור". כלומר, קנס יכול לבוא רק על ידי פסיקה "מלמעלה" של בית הדין, ולא מכח התחייבות אישית. ואם כך לא תעזור קבלת בעלי הדין, שהרי אין יכולת לדינים שאינם סמוכים להחיל חיוב קנס.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
מטות