שנת תשע"ט| שבת פרשת בא

בפרשת בא נצטווינו על לקיחת קרבן פסח, שחיטתו ואכילתו לראשונה. קרבן זה שימש עוד במצרים, כהכרזה על שחרור ועצמאות, מהרבה בחינות.

פסח דורות, הפך גם הוא, לאחד מהסמלים הלאומיים החשובים ביותר.

פסח בדורות מאוחרים יותר, הפך גם לשמו של חג שבעת הימים, הנפתח בליל הסדר ששיאו אמור להיות הטעימה מקרבן הפסח.

בדורנו, פסח הינו המאורע הראשון בסדרת המאורעות הלאומיים, המצוינים בין המועדים מדאורייתא -  פסח ושבועות:  ה'מימונה', שהפכה להיות סמל לקיבוץ גלויות ואחדות. יום השואה והגבורה, שמקשר בין השואה והחורבן הנורא, להקמת מדינת ישראל. יום הזיכרון לחללי צה"ל, המחבר ומאחד סביב זיכרון הקדושים שבמותם ציוו לנו - שימרו על המפעל הלאומי הנפלא שזכינו לו. יום העצמאות, המכריז על אתחלתא דגאולה מבחינה מדינית ורוחנית. ל"ג בעומר, בו אנו מציינים כי חלום חידוש העצמאות של בר כוכבא וחייליו, תלמידי רבי עקיבא ורשב"י, לא היה חלום שווא (תלמידי רשב"י, חכמי האמת הם ששמרו בסתר את סוד הגאולה). יום שחרור ירושלים, בירתו הנצחית של עם ישראל, הן מבחינה לאומית והן מבחינה רוחנית. עד שמגיעים לחג השבועות שהוא גם חג מתן תורה, בסיום ספירת שבע השביעיות.

חלק מהעם מציין את כל המועדים הללו רק מהבחינה הלאומית, חלק אחר בעם מציין את רוב הימים הללו רק מהבחינה הרוחנית - קדושתית שלהם. ויש כמונו, המנסים לחבר בין שני המוקדים החשובים הללו.

נקדיש את דברי התורה, המיועדים לשבתות הקרובות, לבירור פרשיה סתומה החותמת את ספר שמואל והקשורה בטבורה לשאלות אלה.

הפרק האחרון של ספר שמואל עוסק בשתי פרשיות שהקשר ביניהן איננו ברור דיו. החלק הראשון של הפרק עוסק במפקד העם בידי דוד, ובמגפה הקשה שבאה בעקבותיו (שמו"ב כ"ד א-טז). חלקו השני עוסק בעצירת המגפה, באמצעות בניית מזבח בגורן ארוונה היבוסי וקניית המתחם הקרוי היום הר הבית (שם יז-כה).

מאורע זה גילה שני דברים חשובים:

א. הר הבית הוא המקום שנבחר לבנית בית המקדש, כמבואר בפסוקים בדברי הימים: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית יְקֹוָק הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א  כ"ב א).

ב. לשון הפרק מגלה, באמצעות שימוש במטבעות לשון חוזרות, כי גם עקדת יצחק, בהר המוריה הייתה במקום זה. גם כאן ספר דברי הימים מסכם זאת בלשון ברורה: "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְקֹוָק בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי" (דברי הימים ב ג' א).

קולמוסים רבים נשברו בהלך הדורות בניסיון להסביר: מה היה חטאו של דוד? מדוע לא נזהר כמבואר בתורה, כבר בספר שמות: "וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיקֹוָק בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם"? (ל' יא-יב). אם דוד חטא, מדוע העם שילם את המחיר (שבעים אלף הרוגים)? ומה הקשר בין הקמת המזבח בגורן ארוונה לבין המפקד?

בע"ה בשבועות הקרובים ננסה להציע פתרון.

הבה נתפלל כי נזכה גם אנו, לראות את ירושלים בבניינה ובתפארתה כמרכז הרוחני והלאומי של עם ישראל, בירת השלום העולמי.