שנת תשע"ט| שבת פרשת תזריע

קרבנה של היולדת, המופיע בפתח פרשתנו, איננו דומה לשאר הקרבנות. התורה מנמקת את הבאתו בדרך הבאה:

"וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה ... תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן:... וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה" (ויקרא י"ב א-ח).

התלמוד הירושלמי (מסכת שבת פ"א ה"ג) דורש את הפסוקים בכיוון החיובי של ההתעלות בקדושה.

על דברי הברייתא המפורסמת של רבי פנחס בן יאיר, ששימשה גם כבסיס לספרו של הרמח"ל "מסילת ישרים" מובא: "מיכן היה ר' פינחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות. נקיות מביאה לידי טהרה. טהרה מביאה לידי קדושה... וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה טהרה (מביאה) לידי קדושה".

כך מסבירים גם בעלי התוספות, בפירושם על התורה (ויקרא י"ב ח): "וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה יש לפרשו לשון נקיון כמו ההוא דכפר ידיה בגלימא דחבריה  (שניקה ידיו במעיל של חברו (בבא מציעא פרק אלו מציאות))... לפי פשטיה דקרא לא משמע שיהא קרבנה בא על חטא ואין וכפר אלא נקיות".

מכיוון שברוב המקומות בתורה, שמופיע בו הביטוי כפרה, הכוונה מעוון, הציע רבנו בחיי פירוש קצת אחר, וז"ל: "אין לשון כפרה נופל כי אם על החטא" וקשה "כי מה חטאה בזמן הלידה שתצריכנה התורה קרבן? ואם זה הקרבן הוא על שבאה בסכנה ונצלה מהמיתה, היה ראוי לה שתביא תודה, ולמה תביא עולה וחטאת". לכן, הוא מציע: "ויתכן לפרש שאין הקרבן הזה מצד חטא של עצמה רק מצד אמה שהיא היתה אם כל חי", כלומר הכפרה היא על חטא אדם וחווה, באכילה מעץ הדעת טוב ורע, ולא בגלל שהיולדת חטאה. פירוש זה הוא קצת דחוק, כי אין לו רמז בפשט הכתוב.

לכן, נמשיך הלאה בכיוון החיובי, ונביא את דבריו של הרב שמעון סופר (שרייבר) [נכדו של של החתם סופר שכיהן כרב בעירו של הרעק"א אֶגֶר שבהונגריה (בפי היהודים נקראה ערלוי, חסידות זו שוכנת ליד בית המדרש של 'ארץ חמדה' בקטמון ירושלים). כתב גם פירוש על התורה בשם "שיר מעון". נרצח באושוויץ בגיל צ"ה עם כל קהילתו בשנת תש"ד (1944)] הדורש את טעמי המקרא. וז"ל:  וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה יש לפרשו: איתא בסוף פרק ב' דסוכה: "על ד' דברים נכסי בעלי בתים יורדין לטמיון ואחד מהן על גסות הרוח, והוא כנגד כולם", ומכלל לאו אתה שומע הן, שמי שנוהג בענוה ונחשב בעיני עצמו כ- לֹא, יתברֵך בנכסים, כי מדה טובה מרובה. והנה על תיבת "לֹא" יש נגינת פשטא שהיא מפסקת אותה מתיבה שלאחריה, ועל תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה יש מונח זרקא סגול שהמה נגינות המחברות, וזה פירושו ואם לֹא (כלומר) אם תהיה בבחינת לֹא (ענוה)  אז תמצא ידה דֵּי שֶׂה (אז יתברכו נכסיה).

אם נחבר את כלל הפירושים שהבאנו נוכל לסכם: היולדת, שמביאה לעולם עוד ילד יהודי, תתעלה ותתקדש מבחינה רוחנית ותתעשר מבחינה רוחנית. אם תשכיל לדבוק במידת הענווה תתברך גם מבחינה חומרית.

הבה נאחל לכל בנות ישראל שיזכו לפרי בטן, יתעלו מבחינה רוחנית וידבקו במידת הענווה, ואז יתברכו גם בכל מילי דמיטב.

בהזדמנות זו, נודה לקב"ה ונשבח את כוחות הבטחון על כל יחידותיהם, על המבצע המדהים של הבאת גופתו של זכריה באומל הי"ד לקבר ישראל, והבאת נחמה פורתא למשפחתו, שסובלת כל כך הרבה שנים.