שנת תשפ"א | שבת פרשת וישלח

חמדת הדך היומי: מה זה טמא בחוץ וטהור בפנים?

הגמרא כתבה (יז ע"א) שמשקים שנמצאים בבית מדבחיא, כלומר, המשקים שנמצאים במזבח שהם מים ודם, אינם מקבלים טומאה (ישנן שתי דעות האם מדובר על טומאת עצמן, או טומאה לעניין לטמא אחרים). הגמרא מציינת כי במקרה שהמשקים נמצאים בפנים והוציא אותם החוצה, הם נשארים בטהרתן ולא נטמאים, למרות שבתוך בית המקדש נגעה בהם טומאה, לעומת זאת במקרה הפוך שבו משקים אלו נטמאו מחוץ לעזרה והכניסו אותם לתוך בית המקדש אז הם נשארים בטומאתם.
הרמב"ם (טומאת אוכלין פרק י, הלכה טז-יז) פסק שמשקי בית מדבחיא - דם ומים טהורים בבית המקדש ואינם מטמאים, אך לא מזכיר כלל את ההלכה שמופיעה בגמרא שאם יצאו החוצה הם ממשיכים להיות טהורים. ושואל הצל"ח (כאן אות קג) מדוע הרמב"ם לא הזכיר כלל את הדין הזה שאם יצאו המשקים החוצה הם נשארים בטהרתם? הצל"ח מתרץ שרב ושמואל נחלקו בגמרא האם המשקים הללו הם טמאים בעצמם וטהורים מלטמא אחרים, או שהם טהורים בעצמם. ודין זה אינו חידוש כלל לשיטת רב, משום שלשיטת רב המשקים לא נטמאים בעצמם בכלל ואם כן אין סיבה שהם יטמאו פתאום כשהם יצאו מחוץ לבית המקדש, וכן להיפך, לשיטת רב טומאת משקים היא מהתורה,  אך יש הלכה למשה מסיני שלא נטמאים בבית המקדש, ואם כן ההלכה למשה מסיני לא תחול על משקים שנטמאו בחוץ ונכנסו אחר כך. ולכן הרמב"ם שפסק כשיטת רב שמשקי בית המטבחיים טהורים לגמרי, לא צריך להביא את הדין הזה, דיון הגמרא הוא אם כן אך ורק לפי שמואל, אך לפי רב אין שום טעם לדיון זה, כי הדין הוא ברור.
אמנם, לגבי טומאת ידיים כתב הרמב"ם (אבות הטומאות ח, ו) שלא רק שבבית המקדש לא גזרו על טומאת ידים שנטמאו שם (כפי שמוזכר בסוגיה בדף יט) אלא גם אם נטמאו הידיים בחוץ, ונכנסו פנימה הם גם לא מטמאים בבית המקדש. בספר אברהם יגל (שם, לרב אברהם הכהן מתוניס) הקשה מניין לרמב"ם לומר כן, כשאין מקור בגמרא על כך, וכשהדבר עומד בניגוד לסוגיית הגמרא לגבי משקי בית מטבחיא שבה משקה שנטמא בחוץ מטמא בפנים? כך גם הקשה אחריו החזון איש (ידים ז, יג), בספר אברהם יגל כותב שלהבנת הרמב"ם יש טומאת ידים במקדש, אבל אין טומאה לטמא את הקודש, ולכן גם כשהידיים נטמאו בחוץ, שהן טמאות, הן לא מטמאות בפנים, הוא לא מטמא בפנים. תירוץ זה עומד בניגוד להסבר הצל"ח, שלדעתו הגמרא דנה אך ורק לשיטת שמואל הסובר שהמשקים טמאים ואינן מטמאים, ואם כן אין הבדל בין הסוגיות וגם בידים וגם במשקים הם טמאים ולא מטמאים.
בספר בית האוצר (לר' יוסף ענגיל מערכה א-י) למד מסוגיה זו שטומאה שונה במהותה מאיסור, טומאה בנויה על מציאות חיצונית, ולכן אם היא לא חלה ברגע הראשון שיש מגע בינה לבין הטומאה, היא שוב לא תחול אחר כך, לעומת זאת איסור בנוי על מציאות פנימית, ולכן גם אם הוא לא חל בגלל סיבות מסוימות, הרי שברגע הראשון שהוא יכול לחול הוא יחול. וגם בשואל ומשיב (מהדורה רביעאה, חלק ג, סימן ו) הוכיח מסוגיה זו שטומאה לא חוזרת וניעורה במקרה שבו נטמא פחות משיעור ולאחר מכן התחברו שני חלקים הפחותים משיעור, שאינם מצטרפים לקבל טומאה. הוכחה זו נכונה אך ורק אם נאמר שהטומאה לא חלה כלל, אך אם נסביר שהטומאה חלה במקצת לגבי טומאת עצמם, אלא שהיא לא מטמאה אחרים, הרי שאין להוכיח דין זה, שכן לדעה זו חלק מהטומאה חלה גם בבית המקדש.

סיכום: בגמרא מבואר שלא גזרו טומאה על משקים בבית המקדש, ובנוסף גם כאשר הם יצאו הם לא נטמאים, הרמב"ם לא כתב דינים אלו להלכה, והצל"ח מבאר שזה בגלל שהוא הבין שלשיטת רב שפסק כמותו הדבר פשוט.
לגבי טומאת ידיים הרמב"ם כתב שגם אם נגע מחוץ לבית המקדש, הידיים לא טמאות בתוך בית המקדש, האחרונים ניסו לבארו בהשוואה לסוגייתנו. בכל אופן למדו האחרונים מסוגייתנו שטומאה אינה חוזרת וניעורה לאחר שלא טימאה בזמן המגע הראשוני.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר