דף מקורות

דף הרחבות

יחידה 64 – מלאכת טוחן: גדרים

בשיעור זה נמשיך את מלאכת טוחן ונעסוק בגדרים נוספים: טחינה בשינוי, שימוש בכלים המיועדים לטחינה, טחינת דבר שאינו גידולי קרקע, וטוחן אחר טוחן. לאחר שביחידה הקודמת עסקנו בעיקר בחיתוך אוכל ובשאלה אם יש היתר לאלתר, כעת נברר כיצד משתנים הדינים כאשר פעולת הטחינה נעשית באופן שאינו רגיל, או כאשר מדובר בדבר שכבר נטחן בעבר.

נפתח בדין טחינה בשינוי. בתוספתא נאמר שאין מרסקים דבלה, גרוגרות וחרובים לפני הזקנים, אבל מותר לרסק ביד הסכין ובעץ הפרור. וכן נאמר שאין כותשים מלח במדוך, אבל מותר לרסק ביד הסכין ובעץ הפרור. בגמרא נחלקו רב יהודה ורבא לגבי פלפלים: רב יהודה מתיר לדוך אחד אחד בקת הסכין, ורבא מתיר אפילו הרבה, מפני שכיוון שעושה בשינוי — אין צורך בשינוי נוסף של כמות.

בהמשך נעסוק בשיטת הרמב״ם. הרמב״ם פוסק שמי שצריך לדוך פלפלים למאכל בשבת, כותש ביד הסכין ובקערה, אבל במכתשת חייב משום טוחן. מכאן עולה שההיתר מבוסס על שינוי כפול או שינוי גמור: אין משתמשים בכלי הרגיל, ואין משתמשים במקום או באופן הרגיל. שבלי הלקט מסביר שקת הסכין היא שינוי גמור, ולכן מותר לכתחילה, אף שבדרך הרגילה הייתה כאן מלאכת טוחן.

לאחר מכן נעסוק בשאלה אם היתר הטחינה בשינוי נאמר רק סמוך לסעודה. העולת שבת מדייק מלשון הרמב״ם, “ליתן לתוך המאכל”, שההיתר הוא רק לצורך שימוש בסעודה הקרובה, ולא כדי לטחון ולהניח לאחר זמן. לעומת זאת, הפרי מגדים מדייק מסתימת השולחן ערוך שמותר לטחון בשינוי אפילו לצורך כל יום השבת, מפני שפעולה בשינוי גמור אינה מוגדרת כמלאכת טחינה. המשנה ברורה פוסק לקולא כדברי הפרי מגדים.

בהמשך נעמוד על שורש המחלוקת. לפי העולת שבת, טחינה בשינוי היא היתר מיוחד לצורך אכילה, ולכן היא דומה יותר לדרך אכילה: התירו כאשר צריך את הדבר לסעודה. לפי הפרי מגדים, השינוי עוקר את הפעולה מגדר מלאכת טוחן, ולכן אין צורך בתנאי של לאלתר. מחלוקת זו מזכירה את הדיון ביחידה 61 לגבי בורר: האם ההיתר הוא מצד דרך אכילה, או מצד שינוי מדרך המלאכה.

לאחר מכן נחזור לדין חיתוך ירקות. בפוסקים מצאנו הבחנה בין כלי ייעודי לטחינה, כלי המסייע לטחינה, וחיתוך ביד או בסכין רגילה. כפי שבבורר יש נפה וכברה, קנון ותמחוי, ויד, כך בטוחן יש מכתשת או פומפייה שהם כלים ייעודיים, ולעומתם סכין רגילה המשמשת לאכילה. לכן גם כאשר חיתוך דק עלול להיחשב טוחן, יש הבדל משמעותי בין שימוש בכלי טחינה לבין חיתוך בסכין סמוך לסעודה.

בהמשך נעסוק במעיכה, כגון מעיכת בננה. בדף המקורות מצוין שההרחבה הראשונה עוסקת במעיכת בננה כמקרה מבחן למהות מלאכת טוחן. השאלה היא האם טוחן הוא דווקא פירור גוף לחלקיקים נפרדים, או שגם מעיכה ההופכת דבר לגוש רך ואחיד נחשבת טחינה. לפי הבנה מצמצמת, מעיכה אינה טחינה רגילה מפני שאין כאן יצירת פירורים קטנים; לפי הבנה מרחיבה, כל שינוי צורת המאכל והפיכתו לעיסה נוחה לשימוש עשוי להיכנס לגדר טוחן. לכן למעשה הפוסקים נוטים להתיר מעיכה בשינוי, כגון בגב הכף או בשינוי אחר, בעיקר כאשר הדבר נעשה סמוך לאכילה.

לאחר מכן נעסוק בטחינה אחר טחינה. אם דבר כבר נטחן בעבר, יש מקום לדון אם יש בו שוב איסור טוחן, כמו שדנו בבישול אחר בישול. מצד אחד, אם כבר נעשה קמח או אבקה, ייתכן שאין משמעות לטחינה נוספת. מצד שני, אם נוצרו גושים חדשים או שהחומר חזר למצב שצריך פירור, ייתכן שיש מקום לאסור את פירורו. עצם הדיון מלמד שמלאכת טוחן אינה רק פעולה טכנית של הקטנה, אלא יצירת מצב חדש של חומר מפורר ושימושי.

בסיום השיעור נעמוד על הכלל הכולל. טחינה גמורה בכלי המיוחד לכך אסורה, אך טחינה בשינוי גמור הותרה לצורך שבת, ולדעת פוסקים מרכזיים אף אינה מוגבלת דווקא לרגע האכילה. בחיתוך ירקות ובמעיכת מאכלים יש להיזהר כאשר הפעולה דקה ומשמעותית, אך יש צדדים להקל כאשר המאכל ראוי לאכילה, הפעולה נעשית בסכין רגילה או בשינוי, ובסמוך לסעודה. כך יחידה זו משלימה את הגדרת טוחן: לא רק מה נטחן, אלא באיזה כלי, באיזו צורה, לאיזה צורך, והאם הפעולה יוצרת מצב חדש של חומר מפורר.