בתלמוד הירושלמי (תענית פ"ד ה"ה) מובא:

"רַבִּי עֲקִיבָה כַּד הֲוָה חָמֵי בַּר כּוֹזְבָה (כשהיה רואה את בר כוכבא) הֲוָה אָמַר: דֵּין הוּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא! (היה אומר: זה הוא מלך המשיח) אָמַר לֵיהּ (לו) רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן תּוֹרְתָא: עֲקִיבָה, יַעֲלוּ עֲשָׂבִים בִּלְחָיֶיךָ וַעֲדַיִין בֶּן דָּוִד לֹא יָבֹא."

תגובת רבי יוחנן בן תורתא לדברי רבי עקיבא טעונה ברור. אדם שנקבר כראוי אין עשבים עולים בלחייו, מדבריו משמע שהוא מתייחס אל רבי עקיבא כמו 'פגר' שאין משתדלים לקוברו והוא מוטל בשדה, ואז יתכן שיעלו עשבים בלחייו. מדוע הרשה רבי יוחנן בן תורתא להתייחס באופן מבזה שכזה לרבי עקיבא?

קושיה דומה יש על דברי התלמוד הבבלי (סנהדרין דף צג,ב) בענין בר כוכבא:

"בַּר כּוֹזֵיבָא מְלַךְ תַּרְתֵּין שְׁנִין וּפַלְגָא. אֲמַר לְהוּ לְרַבָּנַן: אֲנָא מָשִׁיחַ. אֲמַרוּ לֵיהּ: בְּמָשִׁיחַ כְּתִיב דְּמוֹרַח וְדָאֵין, נֶחְזֵי אֲנַן אִי מוֹרַח וְדָאֵין. כֵּיוָן דְּחַזְיוּהּ דְּלָא מוֹרַח וְדָאֵין, קַטְלוּהּ".

לפי התלמוד הבבלי לאחר שבר כוכבא מלך שנתיים ומחצה הוא אמר לחכמי ישראל שהוא ה'משיח', ואז בדקו אותו החכמים, ומצאו שאינו  מתאים לתיאור המשיח שבנבואת ישעיה – "…וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט…" – ולכן הם הרגו אותו. והדברים תמוהים, שהרי חוסר אפשרות לדון לפי רוח הקודש אינה סיבה המתירה להרוג אדם.

יחסו של הרמב"ם לדברי התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי גם הוא מפליא. הרמב"ם כותב בהלכות מלכים (פרק יא הלכה ג):

"ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת"

הרמב"ם חרג מדרכו, ובמקום להביא את ההלכה באופן סתמי בלא לכתוב את מקורותיו, הוא  מביא את מקורותיו אלא שהוא כותב כנגד סוגיות התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי. לפי המקור של הרמב"ם "כל חכמי דורו" של רבי עקיבא דימו שבר כוכבא היה מלך המשיח, ודבריו תמוהים, שהרי בתלמוד הירושלמי מובא שרבי יוחנן בן תורתא חלק על רבי עקיבא, ובתלמוד הבבלי מובא שחכמים קבעו שאינו המשיח והרגו אותו. בנוסף לכך בתלמוד הבבלי מובא שחכמים שאלו מבר כוכבא 'מופת' שיראה להם שהוא דן ברוח הקודש, והרמב"ם יוצא במפורש כנגד הדברים וכותב "ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת". ותמוה מאוד כיצד מתעלם הרמב"ם כליל משיטת החכמים שמובאת בבבלי. ואם הרמב"ם הכריע כמו מקור אחר, לכל הפחות ראוי היה שיכתוב הרמב"ם ש"רוב חכמי דורו" של רבי עקיבא היו סבורים שבר כוכבא הוא מלך המשיח. ונראה שהרמב"ם הכריע כך לפי 'תורה' שלמד ב'בית מדרשו של דויד המלך', ולפי 'תורה' זו אף שמתחילה היו חכמים שחלקו על רבי עקיבא, הם חזרו בהם בתשובה מדבריהם, ונמצא שלבסוף הסכימו כולם עם רבי עקיבא. ו'תורה' זו תתבאר לקמן.

חלק ראשון:  המשמעות הסמלית של ברית בין הבתרים

דויד מחליף את מלכי צדק

בספר בראשית מסופר על מלחמת עולם שלאחריה כרת ה' ברית עם אברהם שנקראת 'ברית בין הבתרים'. ארבע ממלכות גדולות מאזור בבל באו לארץ כנען וכבשו קבוצת חמש ערים שהחשובה שבהן היתה סדום. הם לקחו בשבי את יושבי הערים ובכללם את לוט שהיה בסדום והיה בן אחיו של אברהם, ואת רכוש הערים, והובילו אותם עימם בחזרה לאזור בבל. אברהם יצא למלחמה עם שלוש מאות ושמונה עשר חניכיו כדי להציל את לוט, וצירף לכוח הזה את בעלי בריתו עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא, שהיו גויים מקומיים מהעם האמורי. אברהם ניצח את הממלכות הזרות ושחרר את השבויים והשיב את הרכוש, וכולם התקבצו לעמק בסביבות ירושלים, ומסופר: "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן: וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: וּבָרוּךְ אֵ-ל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל:".

לאחר מכן התגלה ה' לאברהם במחזה והבטיח לו שיהיה לו זרע ושזרעו יירש את הארץ:

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד:… וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ: וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי יֱקֹוִק בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה:"

אברהם שמע את הבשורה, ושאל את הקב"ה – "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". יש מדרשי חז"ל שרואים בשאלת אברהם חוסר אמונה בהבטחת ה'. אך קשה לקבל זאת בתור פשוטו של הכתוב, שהרי סמוך לפני כן נאמר – "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה", וקשה להבין שאברהם האמין שיהיה לו זרע אך לא האמין שזרעו יירש את הארץ. והרי פעמיים לפני כן (בראשית יב,ז; יג,טו) כבר הובטח לו שזרעו יירש את הארץ והוא לא פקפק בכך. נראה שהסבר אחר לשאלת אברהם נמצא בדברי דויד בתהילים (קי):

"לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם ה' לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ: מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ה' מִצִּיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ: עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ: נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק: אֲ-דֹנָי עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים:…"

דויד מגלה שביושבו על כסאו בתור מלך ב'ירושלים של מטה' הוא יושב כביכול לימין ה' ב'ירושלים של מעלה', וכפי שמשמע גם מן הכתוב: "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ תַּחַת דָּוִיד אָבִיו…" (דברי הימים א כט,כג). דויד מתואר במזמור בתור מנהיג שהעם מתנדב ויוצא למלחמותיו: "עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ…" וכאשר ה' מוחץ את צבאות האויב הוא עושה זאת באמצעות צבאו של דויד: " אֲ-דֹנָי עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים:…". ובזכות ההתנדבות העם למלחמותיו מחשיב דויד את עצמו בתור 'כהן לעולם', ואומר שכהונת עולם זו קשורה למלכי צדק – "אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק".

דויד הבין שבעקבות מלחמת העולם שערך אברהם נמצא פגם במלכי צדק ולכן קבע ה' שזרעו של אברהם 'יחליף' את מלכי צדק ויירש את ארץ ישראל. ו'החלפה' זו מתבטאת בכך שעם ישראל (=זרעו של אברהם) מתנדב ויוצא למלחמות שעורך דויד, ולכן דויד הוא כעת 'כהן לאל עליון'. דויד הבין באופן אחר את שאלת אברהם – "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" – וכפי שיתבאר לקמן.

שתי הקבוצות העתיקות

כאשר נוח יצא לעולם החדש שאחר המבול היו בלבו שאיפה להתחבר לגשמיות של העולם כדי לפתח אותו, ושאיפה לחיבור וקשר עם בורא עולם. נוח יצא מן התיבה ונטע כרם; אך הוא לא השתמש בתוצרת הכרם כראוי ונפל לשכרות. חָם למד מכך – הוראת היתר לצאצאיו להתחבר אל העולם הגשמי ללא שום שאיפות רוחניות. אולם שֵׁם חלק עליו והודיע שמותר להתחבר לגשמיות רק מתוך שאיפות רוחניות. שֵׁם שכנע את יֶפֶת לקבל את החזון הזה; ושניהם כיסו על הנפילה ("עֶרְוַת אֲבִיהֶם"). כאשר נודע לנוח על פעולות בניו, הוא קילל את צאצאי חָם, ובירך את שֵׁם ואת יֶפֶת.

 

נוח ראה שהוא לא הצליח לחבר היטב בין השאיפה לגשמיות לבין השאיפה לרוחניות, ולכן תכנן לעשות זאת באמצעות יצירת שתי קבוצות עמים נפרדות: קבוצת יֶפֶת וקבוצת שֵׁם (בראשית ט,כו-כז):

"וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי שֵׁם…  יַפְתְּ אֱ-לֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם…"

קבוצת שֵׁם קיבלה את הברכה הרוחנית מתוך ניתוק מהגשמיות. היא תהיה "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" שסגורה בתוך "ְאָהֳלֵי שֵׁם", ותפקידה יהיה לפרסם את שם ה' בעולם. קבוצת יֶפֶת קיבלה את הברכה הגשמית שמשולבת ברוחניות. השילוב ברוחניות יתבטא בכך שקבוצת יפת תעלה מדי פעם לשכון בְּאָהֳלֵי שֵׁם – כדי להתחזק שם בשאיפות רוחניות שימנעו ממנה ליפול בנפילה של נוח. אולם תכניתו של נוח לא צלחה, וכפי שמתבאר בהמשך ספר בראשית.

החלפת מלכי צדק (שֵׁם בן נוח) באברהם

רוב צאצאיו של שֵׁם לא רצו להמשיך בדרך אביהם שהיה "כֹּהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן"; הם לא רצו להתנתק מן הגשמיות ולהישאר ספונים באוהל. הם ידעו שגם פעולותיו של יֶפֶת הן פעולות מבורכות, ולכן הם העדיפו לעסוק בהן והתפזרו על פני התבל. הכנעני והפריזי (צאצאי חם) השתלטו על ארץ ישראל שנועדה לזרעו של שֵׁם; ושֵׁם לא הצליח לגייס את צאצאיו – כדי למנוע זאת.

שֵׁם כיהן גם בתפקיד "מַלְכִּי צֶדֶק", והיה צריך לבצע משפט צדק בעולם. אולם כאשר התרחשה מלחמת עולם בסמוך לו – הוא לא יכול היה לכפות את הצדק. בסמוך אליו היו כוחות צבאיים של "עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא" אולם הוא לא יכול היה לרכז אותם למלחמת הצלה של העשוקים. מי שריכז אותם היה אברהם. אברהם היה אישיות תורנית והיו לו 'חניכים' אך בעת הצורך הוא גייס אותם לצבאו, והיתה לו ברית צבאית עם הגויים הסמוכים. כאשר אברהם היה זקוק לעזרתם הם נענו לקריאה, ובאו ולחמו יחד עימו – וסייעו לו בהשכנת הצדק. בסיום המלחמה אברהם בא למַלְכִּי-צֶדֶק. אברהם הראה בכך, שהוא ביצע את המלחמה הזו בשליחותו של מַלְכִּי-צֶדֶק, שהרי הוא זה שהיה צריך ליזום אותה מלכתחילה. בנוסף לכוח הצבאי העצמאי של אברהם היה לו גם כוח כלכלי עצמאי. למַלְכִּי צֶדֶק לא היתה כלכלה עצמאית משלו והוא היה תלוי בחסדי אחרים; ואברהם שהיה ידוע כאיש חסד תמך במַלְכִּי צֶדֶק, והביא לו מעשר מהשלל שהוא לקח במלחמה.

שֵׁם (מַלְכִּי צֶדֶק) התפלל לקב"ה שיציל את העשוקים; אך הוא ראה שלולי יוזמת אברהם ששילב בין התורה והגשמיות – התפקיד שלו היה נותר תפקיד סמלי. בעקבות המצוקה הזו – שֵׁם נפל בדעתו ונכשל בדבריו; והוא הקדים לברך את אברהם לפני שהוא ברך את הקב"ה. דויד הבין שעקב הנפילה הזו, הקב"ה הודיע לאברהם – שהוא יחליף את שֵׁם; ושזרעו של אברהם יירש את ארץ ישראל. ולפי מסורת חז"ל (נדרים דף לב,ב) דבר זה מרומז בדברי דויד: "נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק". בגלל 'דיבורו' של מלכי צדק נגזר עליו שזרע אברהם יחליף אותו.

אברהם שמע את הבשורה, ושאל את הקב"ה – "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". דויד פירש שאברהם ידע את שלמלכי צדק לא היה צבא משלו, ולכן הוא נכשל בדבריו. ואברהם שאל כיצד אפשר למנוע מצוקות דומות מזרעו. אם ה' רוצה שזרע אברהם יהיה כמו מלכי צדק ויהיה 'רוחני' בלבד, קיים חשש שגם זרע אברהם ייכשל בדבריו. דויד פירש שה' הורה אז לאברהם על הקמת 'ממלכת כהנים' מסוג חדש, שיהיו בה גם כהנים רבים שדומים ל'דויד' ול'אברהם' וישלבו 'ספרא וסייפא' (תורה וחרב), וכפי שיתבאר לקמן.

משמעות ה'בהמות' וה'צפורים' שבברית בין הבתרים

דויד פירש שהקב"ה ציווה על אברהם לעשות 'מעשה נבואי', שמשפיע על העתיד¹:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר: וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם:"

אברהם הצטווה ליטול שלושה מיני בהמות, כאשר כל אחת מהבהמות היתה צריכה להיות "מְשֻׁלֶּשֶׁת" מצד עצמה². ובנוסף לבהמות – 'שתי' 'ציפורים'. הבהמות נחשבות לגשמיות ביחס לצפורים; שהרי הן אינן מסוגלות להתנתק מהארציות ולעוף באוויר. בנוסף לכך, המספר 'שלוש' מסמל בתנ"ך חיבור לעולם הטבע ולארציות, וכפי שמצאנו בספורים שקשורים לשמשון הגבור שמסמל גבורה גשמית. במשתה שנערך לחתונתו מסופר: "אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה… וְנָתַתִּי לָכֶם שְׁלֹשִׁים סְדִינִים וּשְׁלֹשִׁים חֲלִפֹת בְּגָדִים… וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד הַחִידָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים… וַיַּךְ מֵהֶם שְׁלֹשִׁים אִישׁ…". וכן בהמשך "וַיִּלְכֹּד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוּעָלִים וַיִּקַּח לַפִּדִים…", וכן בסיום חייו "…וְעַל הַגָּג כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן… וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים…". ומאידך התורה שמסמלת את הרוחניות שמופיעה מהשמים קשורה למספר 'שנים': "שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים".

'שלוש' 'בהמות' 'משולשות' מסמלות חיבור חזק לארציות; ולעומתן 'שתי' 'צפורים' מסמלות חיבור חזק לרוחניות. 'הבהמות המשולשות' ו'שתי הצפורים' מסמלים תכנית של הקב"ה להקמת "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" מסוג חדש. ממלכה אחת ומאוחדת; שיהיו בה בנים של אברהם שדומים לאברהם ולדויד ומחוברים גם לגשמיות (בהמות) ובנים של אברהם שדומים למלכי צדק והם מנותקים מהגשמיות ועוסקים רק ברוחניות (צפורים). 

מיהו העיט שירד על הפגרים

אברהם קיים את דבר ה' ולקח את 'הבהמות' ו'הצפורים' ושחט אותם, אך התייחס אליהם באופן שונה. הוא ביתר (חילק לשנים) את הבהמות, אך לא את הצפורים. ומסופר: "…וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר: וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם". רש"י פירש שה'עיט' הוא עוף טורף ש'עט' על 'הַפְּגָרִים' (= 'הבהמות'). ובדומה פירשו בתרגום יונתן ובתרגום ירושלמי ש"הָעַיִט" מסמל את אומות העולם שמשולות ל'עוף טמא' שמנסות לטרוף ולהרע לישראל, וזכותו של אברהם מונעת מהם מלהרע. אולם אונקלוס תרגם "…וְיָת עוֹפָא, לָא פַּלֵּיג. וּנְחַת עוֹפָא, עַל פַּלְגַיָּא…", כלומר 'הָעַיִט' הוא "הַצִּפֹּר" שאותו אברהם לא ביתר, והם ה"תֹר וְגוֹזָל" שהוזכרו לפני כן. וכן פירש גם רבנו סעדיה גאון (רס"ג) שם: "ויניח את העוף על הגופות", כלומר אברהם הניח את ה"עוף" שהם ה"תֹר וְגוֹזָל" על הגופות של הבהמות. דבר זה מפורש יותר בתשובות רס"ג על שאלות חיוי הבלכי. התשובה כתובה בחרוזים (כ, עמוד 31 במהדורת פאזנאנסקי, וורשה):

"טעמי המחזה והבתרים לא היבנת עניינם; על כן נבהלת בשמעך את חזונם. הרף ואגידה לך את פתרונם; כי 'תחיית המתים' כתובה בחביונם. פְּגָרִים בּוּתְּרוּ וְהוּרָד 'הַצִּפּוֹר' עֲלֵיהֶם; 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' – וינידם ויחיו כולהם. ולכן הקדים תת כל בֶּתֶר 'לִקְרַאת רֵעֵהוּ' מהם; בְּקָרֵב 'עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ' – לָפַחַת בהם חייהם. חיל הא-ל הגדול הזה בראותו; חויב לצוות כן את בניו ואת ביתו. למען לא ידאגו מן העינוי בביאתו; ויבטחו כי אחריו יודיע ה' ישועתו."

המילים 'בְּקָרֵב עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ' שבדברי רס"ג נועדו לקשר בין 'ברית בין הבתרים' לבין חזון 'תחיית המתים' ('חזון העצמות היבשות') שבספר יחזקאל (ל"ז) שם נאמר "וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ". ומטרתן לגלות שמה שתוכנן להתקיים ביציאת ישראל ממצרים וכניסתם לארץ ישראל, יחזור ויתקיים גם בגאולה העתידה בעת שבני ישראל יתקבצו מכל הארצות ויחזרו לארץ ישראל. ו'ירידת העיט' שתהיה בעת הגאולה ממצרים תחזור ותתרחש גם בגאולה העתידה. ופשר 'ירידת העיט' יתבאר לקמן.

הבוז שחשים ה"תֹר וְגוֹזָל" כלפי "הַפְּגָרִים" (הבהמות)

גם הבהמות וגם הצפורים נשחטו על ידי אברהם, אלא שהבהמות בותרו ולכן כבר מרחוק ניכר שהן חסרות חיים, אך הצפורים לא בותרו ולכן מרחוק ניתן לטעות שיש בהן חיים. אברהם נטל אז את התור והגוזל (='הצפור') והוריד אותם על הבהמות המבותרות כאלו הן צפור טרף ("עַיִט") שיורד על "פְּגָרִים". המילה "פגר" מבטאות התייחסות בזויה לגוף חסר חיים כמו "וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם". משמעות הדבר היא שבתוך עם ישראל (צאצאי אברהם) תיווצר קבוצה רוחנית מנותקת מהארציות ('הצפור') קבוצה זו תמשיך את המורשת של מלכי צדק שהיה רוחני ומנותק מהארציות, והיא תתייחס בבוז אל קבוצת 'הבהמות' שתמשיך את המורשת של אברהם אבינו ששילב בין רוחניות לארציות, ויצא למלחמה גשמית נגד המלכים הפולשים. לפי השקפת 'קבוצת הצפור' אין חיים בקבוצת 'הבהמות' והם נחשבים כמו 'פגרים', ורק חברי קבוצת הצפור (=מלכי צדק) נחשבים ל'חיים'.

'קבוצת הצפור' טועה, שהרי מלכי צדק הוחלף באברהם, רק מפני שאברהם שילב בין הרוחניות לגשמיות ושילב בין 'ספרא' לבין 'סייפא' ויצא להילחם להצלת לוט. ואכן מטעם זה לא כתוב שה' ציווה את אברהם להוריד את ה'צפור' כמו עיט טורף על הבהמות, ויש רושם שעוף זר שנקרא 'עיט' יורד מדעת עצמו על הבהמות. אלא שאונקלוס ורס"ג מגלים לנו שמדובר בתור והגוזל ('הצפור') שאברהם הניחם על הבהמות, כאילו הן עוף שטורף 'פגרים' בזויים חסרי חיים. אברהם לא עשה זאת בלב שלם, ולכן לא כתוב במפורש שאברהם עשה כך.

אברהם ביטא בכך שכדי לשמור על רמה רוחנית גבוהה של חברי קבוצת הבהמות, צריך שתהיה 'קנאת סופרים'. מלכי צדק שימש בתור אתגר לאברהם, בדרישה עצמית לשמור על רמה רוחנית גבוהה כמו מלכי צדק למרות שאברהם שילב בין 'ספרא' ו'סייפא'. ואברהם רצה שכך יהיה גם אצל צאצאיו. בין צאצאי אברהם תהיה קבוצה נבדלת רוחנית בלבד שתידמה למלכי צדק, והיא תהיה אתגר לחברי הקבוצה שמשלבת בין 'ספרא' ל'סייפא' להידמות להם ברמתם הרוחנית.

קבוצת הבהמות ממשיכה בגלוי את המורשת של אברהם, והיא משלבת בין 'ספרא' ל'סייפא' ועוסקת גם בכלכלה וכפי שהיתה לאברהם כלכלה עצמית ועושר. וכיוון שגם קבוצת הבהמות נחשבת ל'כהנים', קיים חשש גדול שמעטים מאוד ירצו להישאר בבית המדרש ולהיות 'צפור' כמו מלכי צדק. ולכן הותר למנהיגים של 'קבוצת הצפור' (=מלכי צדק) ללמד את תלמידיהם להתייחס ב'בוז' כלפי חברי 'קבוצת הבהמות' וכאילו הם 'פגרים' (=מתים בזויים). אמנם זו לא מצווה אלא 'עבירה לשם שמים' ולכן היא מותרת לזמן קצר בלבד כאשר מעטים התלמידים שעוסקים כל זמנם בתורה, ואסור להגזים בה, וכפי שיתבאר בהמשך.

חלק שני: הגרסאות השונות בתרגום אונקלוס ומשמעותן

'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' – וינידם ויחיו כולהם.

רס"ג ממשיך וכותב: "וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם – וינידם ויחיו כולהם". המילים שרס"ג משתמש בהם שולחות אותנו לפרקים בנביא שעליהם רס"ג מבסס את את פרשנותו. המילה "ויחיו" שולחת אותנו לכתוב ביחזקאל "וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד" רס"ג מבאר בכך שמה שארע בגאולה הראשונה ממצרים יחזור ויתקיים גם בגאולה העתידה שתהיה מכל האומות. רס"ג משתמש גם במילים "וינידם… כולהם", והן נועדו לשלוח אותנו למילים "מֻנָד כֻּלָּהַם" שבנאום דויד שבסיום ספר שמואל (ב כג,א-ו): "וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב… כִּי לֹא כֵן בֵּיתִי עִם אֵל כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה… וּבְלִיַּעַל כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם כִּי לֹא בְיָד יִקָּחוּ:"

דויד מתאר את עצמו בתור משיח ה', ומספר שביתו נאמן עם ה' ושה' כרת איתו ברית עולם. וכנגד ביתו של דויד יש את הרשעים ("בליעל") שהם "כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם". וביאר שם תרגום יונתן שהרשעים הם כמו קוצים שכדאי למהר ולקטוף אותם כשהם קטנים ורכים אך כאשר אדם מתעכב מלקטוף אותם הם מתקשים וכבר אי אפשר לקוטפם ביד. המילים המיוחדות ("מֻנָד כֻּלָּהַם") שמופיעות בשירת דויד כמתייחסות לרשעים שהם ניגודיים ל'בית דויד' מופיעות בדברי רס"ג כמתייחסות גם ל'קבוצת הצפור' שירדה כמו עוף טורף על קבוצת הבהמות.

רס"ג מבאר שאברהם 'הניד' אז יחד את 'הצפור' ואת ה'בהמות', וה'תנודות המשותפות' האלו סימלו רוח חיים שנופחת יחד בשתי הקבוצות. במעשה זה גילה אברהם ש'קבוצת הצפור' טעתה כשחשבה שהיא 'חיה' ביחס ל'קבוצת הבהמות', רק כששתי הקבוצות תכבדנה אחת את רעותה תהיה רוח חיים בשתי הקבוצות גם יחד. שלב ה'בוז' היה 'עבירה לשמה' שהותרה לזמן קצר בלבד בעת שלא היתה קבוצה גדולה שעוסקת בתורה בלבד (=מלכי צדק) והיה צורך ליצור ולהגדיל אותה. אולם כאשר יש כבר קבוצה גדולה שכזו, אזי ה'בוז' לקבוצת הבהמות נחשב ל'עבירה חמורה'. דויד החשיב את עצמו לממשיך של אברהם אבינו ובתור "כֹהֵן לְעוֹלָם", רק משום שהוא המשיך את דרכו של אברהם ויצא למלחמות ועם ישראל התנדב לצבאו. כאשר קבוצת הצפור היא כבר גדולה מאוד והיא מגדירה את עצמה בתור 'קבוצת משיח בן דויד', והיא בזה ללוחמים שמשלבים בין תורה לצבא, היא חולקת בעצם על 'בית דויד (האמיתי)', שעליהם אמר דויד " מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב… בֵּיתִי עִם אֵל כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה". וכדי שהחולקים על 'בית דויד (האמיתי)' לא יהיו נחשבים "כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם", בא אברהם ומניד גם את קבוצת 'הצפור' בתשובה כדי שיהיו 'חיים' גם בהם.

הפרשנות הזו של רס"ג באה לדחות פרשנות אחרת של שלב הסיום ב'מעשה הנבואי' שעשה אברהם, וכדלקמן.

המחלקת שבין הנוסחים השונים שבתרגום אונקלוס

בספר 'מדרש אגדה' (מארם צובה; עמוד 33) מובא מדרש שטעון ברור, וז"ל:

" 'וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים' – זה דויד בן ישי שנקרא 'עַיִט' שנאמר (ירמיהו יב, ט) 'הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי'. 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' – הפריחן אברהם כדי שלא יהיה להם חלק לעולם הבא."

לכאורה המדרש תמוה, וכי חולק המדרש על מה שאמר רבי יהודה הנשיא (ראש השנה דף כה,א): "דוד מלך ישראל חי וקים", והרי ברור שלדויד יש חלק לעולם הבא. אולם לפי מה שהתבאר, קבוצת ה'צפור' (=תור וגוזל='מלכי צדק') היא קבוצה רוחנית שעוסקת בתורה בלבד ומייחסת את עצמה ל'קבוצת משיח בן דויד'. ההיתר שלהם ל'בוז' לקבוצת הבהמות (=משיח בן יוסף)  ולהתייחס אליהם בתור 'פגרים' היה למעשה 'עבירה לשמה' שהותרה באופן מוגבל רק כל עוד הם היו קבוצה קטנה שהיתה צריכה לגדול. אך כאשר הם כבר קבוצה גדולה ועדיין ממשיכים להתייחס לקבוצת הבהמות בבוז וכמו צפור טרף, הם עושים עבירה חמורה. כאשר 'מדרש אגדה' כותב – "הפריחן אברהם כדי שלא יהיה להם חלק לעולם הבא", הוא מבסס עצמו על נוסח בתרגום אונקלוס שתרגם את הכתוב 'וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם' בנוסח: "וְאַפְרַח יָתְהוֹן אַבְרָם". זהו תרגום מדויק של  המילה 'וַיַּשֵּׁב' שלפי הניקוד שבפנינו מקורה בשורש נש"ב. והמדרש מפרש שכוונת אונקלוס היא שאברהם הפריח וגירש משם את ה'צפור' (תור וגוזל), ולדעת בעל המדרש משמעות הדבר היא עונש שלא יהיה להם חלק לעולם הבא.

אמנם כידוע (כתובות דף קיא,ב) "לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי", ה' אינו חפץ שיהיו אנשים מישראל שלא יהיה להם חלק לעולם הבא. ולכן יש נוסח חילופי בתרגום אונקלוס שמתרגם: "וַאְַתֵיב יָתְהוֹן אַבְרָם", כלומר שאברהם 'השיב' בתשובה את התור והגוזל. תרגום זה מתרגם את המילה 'וַיַּשֵּׁב' כאילו היתה מהשורש שו"ב וכאילו היתה מנוקדת "וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ". ואמנם הניקוד שלפנינו הוא 'וַיַּשֵּׁב' ומתאים לשורש נש"ב אך בתחילת התורה משמע שהוא קשור לשורש שו"ב. בתחילת התורה נאמר 'וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם' ובמדרש (בראשית רבה, תיאודור-אלבק) נאמר שזו 'רוחו שלמשיח' וממשיך המדרש ואומר "באי זו זכות משמשת ובאה מרחפת על פני המים בזכות התשובה שנמשלה במים". אברהם הניד ונש"ב בהם את רוחו של המשיח שעוררה גם את קבוצת הצפור בתשובה (שו"ב). לשיטת נוסח זה, אברהם נשב רוח של תשובה באותם חברים מתוך קבוצת 'הצפור' (=קבוצת משיח בן דויד) שבחרו להמשיך ולבזות את חברי 'קבוצת הבהמות' (=קבוצת משיח בן יוסף). ואז לאחר שיחזרו בתשובה ויכבדו את חברי קבוצת הבהמות יהיה להם חלק לעולם הבא.

זהו גם המהלך שנקט בו רס"ג, הוא בחר במילים מהתנ"ך שמתייחסות לרשעים: "וּבְלִיַּעַל כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם", אך משתמש בהם באופן שמרמז שאברהם עורר אותם בתשובה שמזכה בחיים, וכפי שהוא כותב: "וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם – וינידם ויחיו כולהם".

פרשנות רס"ג ל'ברית בין הבתרים' ופסיקת הרמב"ם

הפרשנות של רס"ג למשמעות ה'פגרים' וה'צפור' שבברית בין הבתרים מבוססת על פשטות המזמור בתהילים שבו מסביר דויד שהוא מחליף את מלכי צדק, משום שיש לו צבא והעם מתנדב לצבאו. דויד הנהיג גם גיוס בכפיה כמו שמתברר במזמור אחר (תהלים קמד,א-ב): "לְדָוִד בָּרוּךְ ה' צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה: חַסְדִּי וּמְצוּדָתִי מִשְׂגַּבִּי וּמְפַלְטִי לִי מָגִנִּי וּבוֹ חָסִיתִי הָרוֹדֵד עַמִּי תַחְתָּי:" המילים "הָרוֹדֵד עַמִּי תַחְתָּי" משמעותן "השוטח עמי להיות מצע תחתי ונכנעים לי" (מצודות), ולפי פשוטו של הכתוב הכוונה היא שעמו של דויד נכנע ומציית לצווי הגיוס של דויד, וכך יש לדויד צבא שאתו הוא מכניע את אויבי ישראל. אמנם היתה קבוצה שאליה לא שלח דויד צווי גיוס בכפייה אך היא התנדבה מרצונה לצבאו. קבוצה זו היא קבוצת תלמידי החכמים ששילבה בין ספרא לסייפא והמשיכה בכך את המורשת של אברהם אבינו, ובגללה נבחר זרעו של אברהם להחליף את מלכי צדק ולרשת את הארץ. והיא מוזכרת במזמור שהובא לעיל (תהילים קי): "עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ … נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק".

דויד רצה ששלב הסיום של הכבוד ההדדי שבין הקבוצות השונות שבעם ישראל יתקיים עוד בימיו. ולכן, כאשר קבע דוד את עשרים וארבע משמרות המנגנים (דברי הימים א כה,א-לא), קבע דויד שהוא יחד עם 'שרי צבא' יבחרו מנגנים ישראלים שינגנו יחד עם המנגנים הלויים: "וַיַּבְדֵּל דָּוִיד וְשָׂרֵי הַצָּבָא לַעֲבֹדָה לִבְנֵי אָסָף וְהֵימָן וִידוּתוּן הַנִּבְּאִים בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם וַיְהִי מִסְפָּרָם אַנְשֵׁי מְלָאכָה לַעֲבֹדָתָם…". 'הלווים' מסמלים תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בלבד, ואילו 'החיילים' שנבחרו ע"י דויד ושרי הצבא מסמלים תלמידי חכמים שמשלבים 'ספרא וסייפא'. נגינה משותפת מחייבת כבוד הדדי, ודויד רצה שהמנגנים הישראלים והמנגנים הלויים שמכבדים זה את זה ומנגנים יחדיו יסמלו את השלב של: "וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם – וינידם ויחיו כולהם", שלב של כבוד הדדי ותחייה של כולם.

פסיקה זו של דויד שהתבצעה 'הלכה למעשה' כבר בימי דויד נקבעה 'הלכה לדורות' ובאה לידי ביטוי ברמז בדברי רבי יוסי במשנה (ערכין פ"ב מ"ד) שהמנגנים במקדש היו "משפחות בית הפגרים ובית צפריה". 'בית הפגרים' מרמז לישראלים מיוחסים שמסמלים את 'קבוצת הבהמות' (=משיח בן יוסף='ספרא וסייפא'=דויד המלך וצבאו) ו'בית צפריה' הם רמז ללויים מיוחסים שמסמלים את 'קבוצת הצפור' (=התור והגוזל=קבוצה שמכנה עצמה 'משיח בן דויד'=לויים שעוסקים רק בתורה). הרמב"ם פסק שם בפירושו למשנה שהלכה כרבי יוסי, ובהלכות כלי המקדש (ג,ג)  מגלה הרמב"ם שכוונת רבי יוסי היתה לשילוב של לויים וישראלים: "ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר, מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה". וכפי שהתבאר באריכות במאמר "המנגנים של דויד".

בטחון התשובה שיעשו החכמים המבזים

הקביעה של דויד בבטחון התשובה של החכמים המבזים, היא היסוד שעליו התבסס הרמב"ם כאשר כתב בהלכות מלכים (פרק יא, הובאו בתחילת המאמר) ש"כל חכמי דורו" של רבי עקיבא דימו שבר כוכבא היה מלך המשיח. והקשינו בתחילת המאמר שהרי בירושלמי מובא שרבי יוחנן בן תורתה חלק על רבי עקיבה והתייחס אל רבי עקיבא באופן מבזה. והקשינו שבתלמוד הבבלי מובא שחכמים בדקו וראו שבר כוכבא אינו 'בעל רוח הקודש' ולכן 'הרגו' אותו.

אמנם, הרמב"ם הבין שברור שאותם חכמים לא הרגו ממש את בר כוכבא, שהרי אין זה עוון המחייב מיתה אם מישהו אינו בעל רוח הקודש ואינו מתאים לתיאור המשיח שבישעיה. תיאור זה של המשיח מתאים למלך המשיח שימלוך בסוף ימות המשיח שאז לא תהיינה עוד מלחמות בין העמים כמבואר בהמשך דברי הרמב"ם (פרק יב). אך בתחילת ימות המשיח אין צורך שתהיה למשיח התכונה של יכולת לשפוט ברוח הקודש. הרמב"ם הבין שאותם חכמים היו שייכים אז לקבוצת 'הצפור' ('משיח בן דויד') שמתייחסת בבוז לקבוצת 'הבהמות' (משיח בן יוסף).

מצב כזה ארע כבר בגאולה הראשונה בזמן שיהושע בן נון וצבאו כבשו את ארץ ישראל. כבר אז, היתה קבוצה שהתייחסה ליהושע בתור 'מת' עוד בחייו, ולכן בתחילת ספר שופטים מתוארים כיבושים שנעשו בחיי יהושע כאילו שנעשו לאחר 'מותו', וכפי שהתבאר במאמר הקודם "הכנעני שהיה בבית ה'". וכשם שהיו אז חכמים שהתייחסו ליהושע בן נון שנלחם באופן גשמי כמו ל'הרוג', כך בזמן בר כוכבא שנלחם באופן גשמי היו חכמים שהתייחסו אליו כמו ל'הרוג'. ומשמעות הדבר היתה רמז לתלמידיהם שאין צורך להתגייס לצבא בר כוכבא. אולם הרמב"ם למד תורה בהיכלו של דויד המלך, והסיק מדברי דויד המלך בתהילים ומפסיקתו בענין המנגנים, שהרשות להישאר באיספקלריה נמוכה זו היא מוגבלת לתקופה קצרה בלבד, והיא עבירה חמורה בתקופה שהיא אסורה, ואברהם אבינו נשב רוח של תשובה בחברי הקבוצה הזו, וכך קבע גם דויד המלך הלכה למעשה. לפיכך הניח הרמב"ם, שעוד בחייה חזרה בה אותה קבוצת חכמים מיחס הבוז שלה לבר כוכבא ולצבאו ולחכמים שתמכו בבר כוכבא, וקיבלה את השקפת רבי עקיבא שאין מניעה מלראות בבר כוכבא אפשרות להיותו מלך המשיח. ולכן קבע הרמב"ם בהלכותיו ש"כל חכמי דורו" של רבי עקיבא דימו שבר כוכבא היה מלך המשיח.

השלב הראשוני של ה'בוז' הובא בתלמוד הבבלי וכן בתלמוד הירושלמי, ולא נגנז לגמרי, משום שיש בו גרעין טוב. ויש להתייחס אליו כמו ל'רימון' ש'תוכו אכל וקליפתו זרק'. יש מקרים יוצאי דופן של יחידי סגולה שמתאימים יותר ללימוד התורה מאשר להתגייסות לצבא. ודבר דומה מצאנו בהתייחסות של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל לגיוס לצבא ישראל. שכידוע הוא ראה במדים של צבא ישראל 'מדי קודש' ועודד את הגיוס לצבא, ומאידך מסופר שהוא התנגד להתגייסות של הרב דב ליאור, וכאשר הוא התגייס לצבא למשך חודש אחד בלבד, אמר עליו: "כולו קודש, חוץ מחודש"³. ואמנם לא היה בדבריו יחס של 'בוז' לשרות בצבא, אלא רק ענין של 'ירידת מדרגה' ביחס לאדם פרטי, וזהו הגרעין הטוב בתוך קליפת הרימון שבמעשה.

ובכל אופן, דברי הרמב"ם בענין הסכמת כל החכמים עם רבי עקיבא, לא נכתבו בתור סיפור דברי קורות הימים, אלא בתוך הלכותיו כדי לקבוע הלכה לדורות. המשמעות המעשית של קבלת שיטת רבי עקיבא היא המצווה על תלמידי חכמים להתגייס לצבא ולשלב 'ספרא וסייפא', ולפיכך כתב הרמב"ם: "שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך". רבי עקיבא כבר היה זקן בימי מרד בר כוכבא, ולא מסתבר שהיה 'נושא כליו' של בר כוכבא. אלא שהרמב"ם שותל בהלכותיו גם 'מעשה רב' זה, כדי לרמז לנו את דעת רבי עקיבא ואת דעתו שלו (של הרמב"ם) להלכה⁴, שגם תלמיד חכם שהגיע למדרגת "חכם גדול מחכמי המשנה" – צריך להתגייס ולשלב 'ספרא וסייפא'.

____________________________________________________

¹ בדומה למעשי אלישע הנביא באמצעות החצים: "וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַרְכֵּב יָדְךָ עַל הַקֶּשֶׁת וַיַּרְכֵּב יָדוֹ וַיָּשֶׂם אֱלִישָׁע יָדָיו עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר פְּתַח הַחַלּוֹן קֵדְמָה וַיִּפְתָּח וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע יְרֵה וַיּוֹר וַיֹּאמֶר חֵץ תְּשׁוּעָה לַה' וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם וְהִכִּיתָ אֶת אֲרָם בַּאֲפֵק עַד כַּלֵּה: וַיֹּאמֶר קַח הַחִצִּים וַיִּקָּח וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַךְ אַרְצָה…" (מלכים ב יג,טז-יח).

² תרגום אונקלוס ביאר שהכוונה לשלושה פרטים מכל מין מסוגי הבהמה. תרגום יונתן ביאר שכל בהמה היתה צריכה להיות בת שלוש שנים. וברש"י במסכת סנהדרין (דף סה,ב; ד"ה 'עיגלא תילתא') מובאים פירושים נוספים (שהיא נולדה השלישית, או שהיא בשליש גודלה).

³ וראו עוד באתר "ישיבה" בענין "שירותו הצבאי של הרב ליאור" בקישור הבא: https://www.yeshiva.org.il/ask/98321.

⁴ וכעין כך כבר כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל על דברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה שכתב הרמב"ם ששבט לוי "לא עורכין מלחמה כישראל". והעיר על כך הרב קוק (שבת הארץ, מכון התורה והארץ, חלק ג עמוד 254, מובא גם בצלום כת"י בתחילת כרך ג): "ונראה שאע"פ שאין שבט לוי עורכין מלחמה, היינו לעשות מלחמה פרטית, כמו שאפשר שיזדמן ששבט אחד עושה מלחמה בשביל ההתנחלות שלו שימצא לו בזה. אבל כשכל ישראל יוצאין למלחמה, מחוייבים גם הם לצאת. ומלחמה של כלל ישראל זאת היא גם כן עבודת ד', שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ד' הוא שייך לה יותר משאר כל העם". והבנה זו בדברי הרמב"ם מסתייעת מפסיקת הרמב"ם (הלכות מלכים ז,ח): "והמארס אשה האסורה עליו, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל… אינו חוזר". ומשמע שגם כהנים חייבים להשתתף במלחמות ישראל, ולכן כהן שארס אשה הראויה לו דינו כחיילי ישראל ורשאי לחזור מעורכי המלחמה, אך כהן שארס אישה האסורה לו אינו רשאי לחזור מן המלחמה, וחייב להישאר שם. אך אילו הכהן נמצא שם רק משום שהוא מתנדב למלחמה, מי ימנע בעדו מלהפסיק מלהתנדב ולחזור לביתו. ומשמע שם כדברי הרב קוק על המצווה להתגייס: "שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ד' הוא שייך לה יותר משאר כל העם".

לע"נ אמו"ר רחל בת ר' בנימין בונים ע"ה