דף מקורות

יחידה 15 – הפסד ושימוש בספיחי שביעית

בשיעור זה נמשיך את הדיון באיסור ספיחים, ונברר מה מותר לעשות עם הספיחים לאחר שנאסרו באכילה. ביחידה הקודמת למדנו שלפי הרמב״ם איסור ספיחים הוא מדברי סופרים ונועד למנוע מעוברי עבירה לזרוע בסתר. כעת נשאל: אם הספיחים אסורים באכילה, האם עדיין חלים עליהם דיני קדושת שביעית? האם אסור להפסידם משום "לאכלה ולא להפסד"? האם הם אסורים רק באכילה או גם בהנאה? ומתוך כך נברר גם את החריגים לגזירת ספיחים.

נפתח במשנה העוסקת בלוף, בצלים ופואה שנכנסו לשביעית, ובמחלוקת בית שמאי ובית הלל כיצד לעקור אותם. הירושלמי שואל מדוע מותר לעוקרם בשביעית, ומעמיד שמדובר שעקרם קודם שצמחו. התוספות יום טוב מסביר שהבעיה היא שאם הירקות כבר צמחו והם אסורים באכילה משום ספיחים, עקירתם אינה מובילה לאכילה אלא להפסד, והרי נאמר "לאכלה ולא להפסד". מתוך כך נעמוד על השאלה היסודית: כיצד ייתכן איסור הפסד בדבר שחז״ל עצמם אסרו לאוכלו.

בהמשך נעסוק בתמיהת הקול סופר. לכאורה, אם הספיחים אסורים באכילה, אין הם עומדים עוד ל"לאכלה", ואם כן מדוע יהיה אסור להפסידם. הקול סופר עונה שמכיוון שמן התורה הם מותרים באכילה ורק חכמים אסרו אותם, ייעודם המקורי מן התורה נשאר בעינו, ולכן איסור "לאכלה ולא להפסד" עדיין חל עליהם. מתוך כך נעמוד על אפשרות שהאיסור להפסיד פירות שביעית נובע מזכות הציבור בפירות, גם כאשר חכמים מנעו בפועל את מימוש הזכות הזאת באכילה.

לאחר מכן נעמיק בהתלבטות החזון איש. מצד אחד, ייתכן שאין להפסיד ספיחים בידיים מפני שמן התורה הם קדושים בקדושת שביעית; מצד שני, ייתכן שכיוון שחכמים אסרו אותם באכילה, הם איבדו את מעמדם כמאכל הראוי לאדם, וממילא אין בהם עוד אותו איסור הפסד. מתוך כך נברר האם קדושת שביעית תלויה בראויות אכילה הלכתית בפועל, או בייעוד המקורי של הפרי מצד התורה.

בהמשך נעסוק בשאלה האם מותר להשתמש בספיחים לשימושים אחרים, כגון מלוגמא ותחבושות. המשנה ראשונה מסתפק האם כיוון שמדאורייתא הספיחים היו ראויים לאכילה, עדיין אסור להשתמש בהם לשימושים שאינם אכילה, או שמא לאחר שחז״ל אסרו אותם באכילה, אין עוד סיבה להעדיף אכילה על פני שימוש אחר. מתוך כך נחזור לעיקרון שלמדנו ביחידה על "לכם לאכלה": כאשר דבר מיועד למאכל אדם, אין להשתמש בו לשימושים פחותים; אך כאשר הוא אינו עומד עוד לאכילה, יש מקום לשאול אם ההגבלה נותרת.

לאחר מכן נעסוק בדברי הגרש״ז אויערבך. מצד אחד, הוא מציע שאם ספיחים מותרים בהנאה, ייתכן שאסור להפסידם מפני שעדיין ניתן ליהנות מהם. מצד שני, הוא מסתפק שמא איסור ההפסד נלמד דווקא מ"לאכלה", ולכן כאשר אין אפשרות לאכול – אין איסור להפסיד את ההנאה בלבד. מתוך כך נעמוד על ההבחנה בין איסור הפסד של מאכל, לבין הפסד של דבר שיש בו רק הנאה שאינה אכילה.

בהמשך נברר האם ספיחים אסורים בהנאה. שער המלך מוכיח מן הפסוק של רבי עקיבא "מה נאכל בשנה השביעית" שהאיסור הוא דווקא באכילה ולא בהנאה. אמנם יש לדון אם ראיה זו שייכת גם לפי חכמים, שהרי להלכה האיסור הוא מדרבנן, אך מצד טעם הגזירה נראה שיש מקום לשני כיוונים: מצד אחד, החשש הוא שיזרעו לצורך שימוש, ואם כן כל הנאה חשובה עלולה להיכלל; מצד שני, לשון התקנה והמקורות מדגישים בעיקר איסור אכילה. מתוך כך נעמוד על כך שרבים מן הפוסקים מניחים שספיחים נאסרו באכילה בלבד.

לאחר מכן נעסוק בראיות מקש ותבן של שביעית. מן המשנה והגמרא עולה שמותר ליהנות ולשרוף קש ותבן של שביעית עד זמן הביעור, ומשמע שאין בהם איסור ספיחים אף שהם צומחים בשביעית. מתוך כך נבין שאיסור ספיחים אינו חל על כל צומח שניתן ליהנות ממנו, אלא בעיקר על גידולים העומדים לאכילת אדם ושיש חשש שאדם יזרע אותם לצורך אכילתו. ממילא תבן וקש, שעיקרם מאכל בהמה או שימוש אחר, אינם בהכרח בכלל הגזירה.

בסיום השיעור נעמוד על החריגים לאיסור ספיחים ועל העיקרון העומד מאחוריהם. גידולים שאין דרך רוב בני אדם לזורעם, צמחים שאין חשש שיישמרו או שייזרעו בסתר, וגידולים שהגיעו לבשלות לפני השמיטה או שאינם מוגדרים כספיחים לפי זמנם – אינם בכלל הגזירה באותה מידה. מתוך כך נחתום את היחידה בהבנה שאיסור ספיחים איננו איסור כללי על כל צמח שצמח בשביעית, אלא גזירה ממוקדת שנועדה למנוע עקיפת איסורי עבודת הקרקע. לכן בכל מקרה עלינו לברר לא רק מתי הצמח צמח, אלא גם האם הוא מסוג הגידולים שחז״ל חששו שייזרעו באיסור, האם הוא עומד לאכילה, ומה מעמד קדושת השביעית שלו לאחר שנאסר באכילה.