דף מקורות

דף הרחבות

יחידה 21 – לא תחנם

בשיעור זה נמשיך את הדיון בהיתר המכירה, אך נעבור מן השאלה האם המכירה מועילה לשאלה האם מותר לעשות אותה. לאחר שביחידה הקודמת ביררנו אם קניין נכרי בארץ ישראל יכול להפקיע דיני שביעית, כעת נעסוק באיסור "לא תחנם" – האיסור לתת לנכרים חנייה בקרקע בארץ ישראל, חן או מתנת חינם. מתוך כך נברר האם מכירת הקרקע לנכרי לצורך השמיטה עוברת על איסור זה, והאם יש הבדל בין מכירה רגילה לבין מכירה זמנית שנועדה להציל את היישוב או את החקלאות היהודית בארץ.

נפתח בפסוקים בפרשת ואתחנן, שבהם נאמר על שבעת עמי כנען "לא תכרות להם ברית ולא תחנם". חז״ל דרשו שלוש משמעויות באיסור: לא לתת להם חנייה בקרקע, לא לתת להם חן, ולא לתת להם מתנת חינם. מתוך ההקשר של הפסוקים נעמוד על כך שאיסור החנייה קשור לייעוד הארץ לעם ישראל ולחשש מפני השפעה רוחנית זרה. מכאן נפתח את השאלה: האם האיסור נאמר דווקא בשבעת העממים, או בכל נכרי; דווקא בעובדי עבודה זרה, או גם במי שאינו עובד עבודה זרה; ודווקא במכירה קבועה, או גם במכירה זמנית.

בהמשך נעסוק בשיטת בעלי התוספות. מצד אחד, הפסוקים עוסקים בשבעת העממים; מצד שני, התוספות מסבירים שאין סיבה לחלק בין שבעת העממים לבין שאר עובדי כוכבים ביחס למתנת חינם, נתינת חן וחנייה בקרקע, כל עוד אין פסוק אחר שמחייב לצמצם את הדין. כך עולה גם מן המשנה בעבודה זרה, האוסרת מכירת מחובר לקרקע לנכרים. מתוך כך נעמוד על כך שלפי התוספות איסור "לא תחנם" אינו מצומצם לשבעת העמים בלבד, אלא שייך לכל מי שנכלל בגדר עובדי עבודה זרה.

לאחר מכן נעסוק בשיטת הסמ״ג והרמב״ם. הסמ״ג מדגיש שהאיסור מדבר דווקא בשאר האומות, שהרי שבעת העמים כלל לא היו אמורים להישאר בארץ באופן שיאפשר מכירת קרקע להם. הרמב״ם פוסק שאין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל, ומבאר שטעם האיסור הוא שאם לא תהיה להם קרקע – ישיבתם תהיה ישיבת עראי. הוא גם קושר את איסור נתינת החן והמתנה לחשש שיגרום האדם להידבק בהם וללמוד ממעשיהם. מתוך כך נעמוד על כך שאצל הרמב״ם שלוש הדרשות של "לא תחנם" יוצרות מערכת אחת: לא להפוך עובדי עבודה זרה לחלק רגיל מן החברה בארץ ישראל.

בהמשך נברר האם האיסור חל דווקא על עובדי עבודה זרה. בספר המצוות הרמב״ם מנסח שהאיסור הוא להושיב עובדי עבודה זרה בארצנו, כדי שלא נלמד מכפירתם. מכאן יש מקום לומר שנכרי שאינו עובד עבודה זרה אינו בכלל האיסור. אולם בהלכות עבודה זרה הרמב״ם כותב שבזמן שיד ישראל תקיפה אין מניחים עובדי כוכבים בינינו אלא אם קיבל עליו שבע מצוות ונעשה גר תושב, ומוסיף שאין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג. מתוך כך נעמוד על מחלוקת הראב״ד, הרשב״א, הנצי״ב והכסף משנה: האם די בכך שהנכרי אינו עובד עבודה זרה, או שצריך מעמד רשמי של גר תושב.

לאחר מכן נעסוק בשאלת מכירה זמנית לצורך השמיטה. מצד אחד, גם מכירה זמנית נותנת לנכרי חנייה בקרקע, ולכאורה עוברת על איסור "לא תחנם". מצד שני, מטרת המכירה אינה להושיב נכרי בארץ או לחזק את אחיזתו, אלא להפך: לשמר את החקלאות היהודית ואת היישוב היהודי בארץ ישראל. מתוך כך נעמוד על השאלה האם באיסור זה יש מקום להתחשב בטעם האיסור. אם עיקר האיסור הוא למנוע התיישבות נכרית והשפעה זרה, ייתכן שמכירה פורמלית וזמנית שמטרתה לחזק את היישוב היהודי שונה ממכירה רגילה; אך אם האיסור חל על עצם נתינת הקרקע לנכרי, קשה להתיר גם מכירה כזו.

בהמשך נעסוק בשאלה נוספת שעלתה בדפי המקורות: אם המכירה אסורה משום "לא תחנם", האם ייפוי הכוח לשליחים למכור את הקרקע בכלל מועיל. הרי אין שליחות לדבר עבירה. משמעות השאלה גדולה מאוד: גם אם נאמר שמכירה אסורה אך מועילה בדיעבד, ייתכן שכאשר החקלאים ממנים שליחים לבצע מכירה כללית, השליחות אינה חלה, ואז הקרקע כלל לא נמכרה. מתוך כך נבין שהדיון באיסור "לא תחנם" אינו רק שאלה מוסרית או צדדית, אלא עלול להשפיע על עצם תוקף היתר המכירה כולו.

בסיום השיעור נעמוד על התמונה הכוללת. היתר המכירה תלוי בשני צירים: מצד אחד, האם מכירת הקרקע לנכרי אכן מפקיעה את דיני השמיטה, כפי שדנו ביחידה הקודמת; ומצד שני, האם מותר לבצע מכירה כזו בלי לעבור על "לא תחנם". היחידה מלמדת שהדיון אינו רק פורמלי, אלא נוגע ליחס העמוק שבין עם ישראל לארץ ישראל: האם מכירה זמנית לנכרי היא פגיעה באחיזת ישראל בארץ, או שמא דווקא כלי שנועד לשמור על החקלאות היהודית ועל קיום היישוב בארץ בתקופה שבה שמירת השמיטה במלואה קשה מאוד.