דף מקורות

דף הרחבות

יחידה 27 – תוספת שבת

בשיעור זה נפתח את סדרת כבוד ועונג שבת, ונעסוק במצוות תוספת שבת. נברר את החיוב להוסיף מן החול על הקודש בכניסת שבת וביציאתה, ואת משמעותו: איננו נכנסים לשבת רק ברגע האחרון, אלא מקדימים לקבלה ומאחרים להיפרד ממנה. בכך אנו מכבדים את השבת ומגלים את חיבתנו אליה, כאורח יקר שאנו יוצאים לקראתו בבואו ומלווים אותו בצאתו.

נפתח במקור הדין במסכת ראש השנה. רבי עקיבא לומד מן הפסוק "בחריש ובקציר תשבות" דין תוספת שביעית, ואילו רבי ישמעאל לומד מתוספת יום הכיפורים, מן הפסוק "ועניתם את נפשותיכם בתשעה". מן הדרשה של רבי ישמעאל נלמד שלא רק ביום הכיפורים אלא גם בשבתות וימים טובים יש להוסיף מחול על הקודש. מתוך כך נעמוד על השאלה האם תוספת שבת היא חיוב מן התורה, חיוב מדרבנן, או הנהגה ראויה בלבד.

בהמשך נעסוק במחלוקת הראשונים. בעלי התוספות, הרי״ף והרא״ש סוברים שתוספת שבת, יום הכיפורים וימים טובים היא מן התורה. לעומתם, המאירי כתב שדין זה נראה לו מדברי סופרים, והפסוקים אינם אלא אסמכתא. בשיטת הרמב״ם מצאנו שלוש הבנות: לפי המגיד משנה והבית יוסף אין לרמב״ם חיוב תוספת שבת כלל; לפי הלבוש והביאור הלכה יש חיוב מדרבנן; ולפי הרדב״ז ייתכן שגם הרמב״ם מודה לחיוב דאורייתא, אלא שהזכירו בהלכות יום הכיפורים בלבד מפני ששם נלמד הדין בסוגיה. מתוך כך נבין שמעמד תוספת שבת הוא מן השאלות המרכזיות ביסוד כניסת השבת.

לאחר מכן נעסוק בשיעור הזמן של תוספת שבת. מסוגיית ביצה עולה שהיו אנשים שאכלו ושתו סמוך לחשכה ביום הכיפורים, והגמרא אומרת "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". בעלי התוספות הבינו ממקום אחד שיש שיעור כלשהו לתוספת, אך במקום אחר כתבו שייתכן שסגי בתוספת משהו. היראים והשולחן ערוך פסקו שאין שיעור מוגדר, אלא צריך לפרוש מעט קודם בין השמשות. מתוך כך נעמוד על כך שהתוספת אינה דווקא זמן ארוך, אך היא צריכה להיות זמן ניכר מן החול שקיבלנו עליו קדושת שבת.

בהמשך נעסוק בשאלה כיצד מקבלים את השבת. אפשר לקבל שבת באמירה מפורשת, ואפשר שקבלת הציבור בתפילה תיחשב קבלה. הבית יוסף כתב שלמנהגנו, כשאומרים "מזמור שיר ליום השבת" מקבלים שבת, והמשנה ברורה מביא שבמקומות שנוהגים לומר "לכה דודי", סיום "בואי כלה" נחשב קבלת שבת ממש. עם זאת, בדף המקורות מודגש שבקהילות המקבלות שבת סביב השקיעה, פעמים רבות מגיעים ל"לכה דודי" או ל"מזמור שיר" אחרי השקיעה, ואז אין בכך תוספת שבת, מפני שהתוספת צריכה להיות לפני כניסת השבת.

לאחר מכן נעסוק ביחס שבין תוספת שבת לבין פרישה ממלאכה. אם קיבלנו שבת מבעוד יום, חלות עלינו מלאכות שבת גם לפני השקיעה. לכן תוספת שבת אינה רק זמן של אווירה חגיגית, אלא קבלת קדושת שבת למעשה. מתוך כך נבין את החשיבות המעשית של קביעת זמן קבלת שבת: צריך שיהיה רגע שבו אנו מפסיקים ממלאכה ומכניסים את השבת לפני הזמן שבו כבר יש ספק שבת מצד בין השמשות.

בסיום השיעור נעמוד על הדלקת נרות כקבלת שבת. בדף המקורות מצוין שנוהגים שהדלקת הנרות נחשבת לקבלת שבת, והדבר יידון בהמשך ביחידה העוסקת בהדלקת נרות. כאן נבין את מקומה בתוך התמונה הרחבה: הדלקת נרות, תפילת קבלת שבת, אמירה מפורשת או פרישה ממלאכה — כולן דרכים שבהן האדם והקהילה מבטאים שהם אינם נגררים אל השבת בעל כורחם, אלא מקבלים אותה עליהם מראש. כך מצוות תוספת שבת מחברת בין גבולות הזמן ההלכתיים לבין יחס של כבוד וחיבה לשבת.