דף מקורות

דף הרחבות

יחידה 30 – דיני קידוש

בשיעור זה נמשיך מן היסודות של מצוות הקידוש אל פרטיה המעשיים. לאחר שביחידה הקודמת למדנו את היחס בין מצוות "זכור את יום השבת לקדשו" לבין הקידוש על היין, כעת נברר את דיני כוס הקידוש, שיעור השתייה, מי צריך לשתות, קידוש במקום סעודה, וזמן הקידוש. מתוך כך נראה שהקידוש אינו רק אמירת נוסח, אלא מעשה של קידוש על כוס, המחובר לסעודת שבת.

נפתח בדין כוס הקידוש. בגמרא נאמר שכוס של ברכה צריכה שיעור רביעית, ולכן כוס הקידוש צריכה להכיל לפחות רביעית יין. אולם שיעור הכוס אינו זהה לשיעור השתייה. בגמרא בפסחים נאמר שהמברך צריך לטעום, ובהמשך נפסק שהמקדש צריך לשתות מלוא לוגמיו. מלוא לוגמיו אינו פה מלא ממש, אלא שיעור שאילו יסלקנו לצד אחד של פיו ייראה כאילו מלא לוגמיו, ובאדם בינוני הוא קרוב לרוב רביעית. מתוך כך נעמוד על כך שהכוס צריכה להיות כוס חשובה, והשתייה צריכה להיות שתייה שיש בה יישוב הדעת.

בהמשך נעסוק בזמן שבו צריך לשתות את השיעור. המשנה ברורה כותב שאין להפסיק הרבה בין תחילת השתייה לסופה, אלא יש לשתות בדרך שתיית בני אדם, ובוודאי שלא להפסיק שיעור אכילת פרס. מתוך כך נבין שהקידוש דורש לא רק כמות יין, אלא שתייה הנחשבת מעשה אחד של שתייה. אין כאן רק טעימה סמלית, אלא השתתפות ממשית בכוס של ברכה.

לאחר מכן נעסוק בשאלה מי צריך לשתות. מדברי בה״ג עולה שהמקדש עצמו חייב לשתות מלוא לוגמיו, ואם שכח ולא שתה ואחרים שתו — לא יצאו ידי חובה. רוב הראשונים חלקו וסברו שדי בכך שאחד מן המסובים ישתה מלוא לוגמיו. לאחר מכן נחלקו אם שתיית כמה מסובים מצטרפת לשיעור זה. הרא״ש סובר שאין מצטרפים, מפני שצריך שאדם אחד ייהנה מן הכוס בשיעור חשוב; ואילו בתוספות המובאים בריטב״א ובערוך השולחן משמע ששתיית כולם יכולה להצטרף, מפני שגם שתייה מועטת היא הנאה, והעיקר שכוס הקידוש תשתה בשיעור חשוב.

בהמשך נראה כיצד נפסק למעשה. השולחן ערוך פוסק שלכתחילה המקדש עצמו ישתה מלוא לוגמיו, ואם לא שתה — יצאו אם אחד מן המסובים שתה. הוא מוסיף שיש דעה ששתיית כולם מצטרפת, ומצווה מן המובחר שכולם יטעמו. שמירת שבת כהלכתה וילקוט יוסף מביאים שלכתחילה עדיף שהמקדש ישתה בעצמו, אך בדיעבד יש לסמוך על שתיית אחד המסובים, ואף על צירוף שתיית כמה מן המסובים. מתוך כך נבין שהשתייה שייכת לכוס הקידוש כולה, אף שיש עדיפות שהמקדש עצמו ישלים את המעשה.

לאחר מכן נעסוק בקידוש במקום סעודה. אף שהקידוש הוא זכירת קדושת השבת, חז״ל הצמידו אותו לסעודת שבת. קידוש שאינו במקום סעודה אינו קידוש גמור, מפני שהקידוש אינו עומד לבדו אלא פותח את סעודת השבת ומעניק לה את צורתה. מתוך כך נעמוד על השאלה מה נחשב סעודה: האם דווקא פת, האם מיני מזונות מועילים, ומה דין יין נוסף. שאלה זו מחברת את דיני קידוש לדיני סעודת שבת ולכבוד השבת בסעודה.

בהמשך נעסוק בקידוש היום ובשאלה מדוע הוא נקרא "קידושא רבה" אף שנוסחו קצר יותר. בדפי המקורות מודגש שקידוש היום שונה מקידוש הלילה: בלילה אנו מקדשים את השבת בכניסתה, ואילו ביום עיקר הקידוש הוא ברכת הגפן על כוס יין הפותחת את הסעודה ומזכירה את קדושת היום. מתוך כך נבין שקידוש היום אינו חזרה פשוטה על קידוש הלילה, אלא צורה אחרת של כבוד השבת ביום, דרך יין ושבח לפני הסעודה.

בסיום השיעור נעמוד על התמונה הכוללת של דיני הקידוש. הקידוש כולל שלושה מרכיבים: אמירת קדושת השבת, כוס של ברכה, וסעודה. הכוס צריכה להיות חשובה, השתייה צריכה להיות שתייה שיש בה הנאה ויישוב הדעת, והקידוש צריך להיות מחובר לסעודת שבת. מתוך כך נבין שהקידוש אינו רק הודעה שהשבת נכנסה, אלא מעשה המעמיד את סעודת השבת בתוך קדושת היום.