דף מקורות

דף הרחבות

יחידה 35 – שכר שבת

בשיעור זה נמשיך את הדיון במקח וממכר בשבת, ונעסוק באיסור שכר שבת. יש עבודות שאין בעצם עשייתן חילול שבת, כגון שמירה על תינוק או בהמה, חזנות, לימוד, טיפול רפואי או שירותים אחרים המותרים בשבת. ואף על פי כן, חז״ל אסרו לקבל שכר המיוחד לעבודה שנעשתה בשבת, כדי שלא תהפוך השבת ליום עבודה רגיל. מתוך כך נברר מה נאסר, על מי חל האיסור, מהי הבלעה, ומתי התירו לקבל שכר לצורך מצווה או צורך חיוני.

נפתח בתוספתא: השוכר פועל לשמור לו את הפרה או את התינוק — לא ייתן לו שכרו של שבת; אבל אם היה שכיר שבוע, חודש או שנה, נותן לו שכרו המלא, ובלבד שלא יאמר "תן לי שכרי של שבת" אלא "תן לי שכרי של עשרה ימים". הרמב״ם פוסק כך להלכה. מתוך כך נעמוד על יסוד הדין: אין איסור בכך שאדם מקבל בפועל תמורה גם על שבת בתוך מסגרת עבודה רחבה, אלא האיסור הוא ליטול שכר המיוחד לשבת בפני עצמה.

בהמשך נעסוק בחומרת השכר שנלקח באיסור. בגמרא נאמר שאין סימן ברכה בשכר מתורגמנים, מפני שהוא נראה כשכר שבת. הריטב״א כתב ששכר שבת אסור בהנאה, ושמירת שבת כהלכתה פסק שאם עבר וקיבל שכר שבת באיסור — אסור ליהנות ממנו. עם זאת, יש פוסקים שהקלו בדיעבד וסברו שהשכר לא נאסר ממש בהנאה. מתוך כך נבין שיש שתי רמות בדיון: עצם האיסור ליטול שכר שבת, והשאלה מה דין הכסף לאחר שכבר התקבל.

לאחר מכן נעסוק בשאלה על מי חל האיסור. המנורה הטהורה העלה שאולי כשם שאסור ליטול שכר שבת, כך אסור גם לתת אותו. אך רוב הפוסקים חלקו וסברו שעיקר האיסור הוא על המקבל. הנותן ליהודי עשוי לעבור משום "לפני עיוור", מפני שהוא מכשיל אותו בקבלת שכר שבת; אבל מותר לתת שכר לנכרי שעבד בהיתר בשבת, משום שלנכרי אין איסור לקבל שכר שבת. מתוך כך נעמוד על כך שהאיסור מוגדר בעיקר כאיסור הנאה של ישראל משכר עבודתו בשבת, ולא כאיסור כללי על עצם העברת הכסף.

בהמשך נעסוק בהבלעה. מן התוספתא עולה שאם השכר מובלע בשכר של ימי חול, מותר לקבלו. מדברי הפוסקים עולה שאין צורך שרוב העבודה תהיה בימות החול; גם אם חלק קטן מן העבודה נעשה בחול, השכר יכול להיחשב מובלע, בתנאי שמדובר בעבודה שיש משמעות אמיתית לשלם עליה. אין להערים על ידי פעולה חסרת ערך שאין דרך לשלם עליה. מתוך כך נבין שהבלעה אינה נוסחה טכנית בלבד, אלא מסגרת אמיתית שבה השבת אינה מוגדרת כיום עבודה עצמאי.

לאחר מכן נעסוק בהכנות הנעשות בימות החול. ערוך השולחן מתיר לקבל שכר על עבודה בשבת כאשר עיקר העבודה הוא ההכנה שנעשתה בימי החול. כך יישם הרב הדאיה ביחס לקריאת התורה או העברת שיעורים בשבת, כאשר ההכנה לשיעור נעשית לפני שבת. מתוך כך נעמוד על כך שלפעמים השכר אינו באמת עבור פעולת השבת בלבד, אלא עבור מכלול עבודה שמגיע לשיאו בשבת.

בהמשך נעסוק בשכר מצווה. מצד אחד, היינו מצפים להתיר שכר על חזנות, תקיעת שופר או לימוד תורה, שהרי מדובר במצווה. מצד שני, הגמרא על שכר מתורגמנים והסוגיה בנדרים על מלמדי תינוקות מלמדות שגם בשכר מצווה יש בעיה של שכר שבת, אלא אם כן הוא ניתן בהבלעה. לכן שמירת שבת כהלכתה כותב שגם לדעת המקילים, אין בשכר חזנות או תקיעת שופר סימן ברכה, וטוב לקבוע את השכר בהבלעה, כגון שהחזן יעבוד גם בימות החול. מתוך כך נבין שגם מצווה אינה הופכת את השבת ליום עבודה בשכר, אלא רק מאפשרת מסגרות היתר מסוימות.

לאחר מכן נעסוק ברופא ואחות. כאן הפוסקים הקלו יותר, ואף כתבו שמותר להם לדרוש שכר על טיפול רפואי בשבת. מהר״י ברונא חידד שבמקום סכנה יש צורך לשלם להם, כדי שלא יתעצלו או יימנעו מלהגיע בעת הצורך. מתוך כך נבין שכאשר מדובר בפיקוח נפש או בצורך רפואי ממשי, השיקול ההלכתי משתנה: אין אנו רוצים ליצור מצב שבו אדם יתלבט אם להציל או לטפל מפני שלא יקבל שכר.

בסיום השיעור נעמוד על העיקרון הכולל של שכר שבת. חז״ל לא אסרו כל תוצאה ממונית שיש לה קשר לשבת, אלא אסרו להפוך את השבת ליום של עבודה בשכר מוגדר. לכן שכר שבת בפני עצמו אסור, שכר מובלע מותר, שכר מצווה צריך זהירות והבלעה, ושכר רפואי הותר כדי שלא לפגוע בהצלת נפשות ובטיפול הנצרך. כך איסור שכר שבת ממשיך את מגמת "ממצוא חפצך": השבת אינה יום של רווח ועבודה, אלא יום של מנוחה, קדושה ועונג.