דף מקורות

דף הרחבות

יחידה 39 – מוקצה מחמת גופו: שברי כלים

בשיעור זה נמשיך את בירור מוקצה מחמת גופו, ונעסוק בשאלה מה דינם של כלים שנשברו. ביחידה הקודמת למדנו שחפץ שאינו כלי ואינו אוכל הוא מוקצה, אלא אם כן הוכן לשימוש. כעת נשאל את השאלה ההפוכה: כלי שהיה מותר בטלטול ונשבר — האם הוא מאבד את שם הכלי וחוזר להיות מוקצה מחמת גופו, או שכל עוד שבריו ראויים לשימוש כלשהו נשאר עליהם שם כלי.

נפתח במשנה האומרת שכל הכלים הניטלין בשבת — שבריהם ניטלין עמהם, ובלבד שיהיו עושים מעין מלאכה. תנא קמא מתיר שברים הראויים למלאכה כלשהי, כגון שברי עריבה לכיסוי פי חבית ושברי זכוכית לכיסוי פי פך. רבי יהודה דורש שיהיו ראויים למעין מלאכתם הראשונה, כגון שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה ושברי זכוכית לצוק לתוכן שמן. מתוך כך נעמוד על השאלה אם די בכך שהשבר עדיין שימושי, או שצריך שהשימוש החדש יהיה המשך של תפקידו המקורי של הכלי.

בהמשך נעסוק במסקנת הגמרא. בתחילה הוצע שאם הכלי נשבר בשבת, שבריו מותרים מפני שהיו מוכנים אגב הכלי בכניסת שבת; אבל אם נשברו לפני שבת נחלקו התנאים אם השימוש החדש מספיק. לבסוף הגמרא מסיקה להפך: המחלוקת היא בכלים שנשברו בשבת — האם השימוש החדש נחשב "נולד"; אבל אם נשברו לפני שבת, כולם מודים שאם השברים ראויים למלאכה הם מותרים, מפני שכבר בכניסת שבת היו מוכנים לשימושם החדש. מתוך כך נבין שמוקצה תלוי מאוד במעמד החפץ בשעת כניסת שבת.

לאחר מכן נעסוק בדברי הרמב״ן. הרמב״ן מבאר שכלי שהיה מוכן לשימוש בכניסת שבת שומר על תורת כלי כל עוד הוא ראוי למלאכה כלשהי. שבר כלי אינו דומה לאבן סתמית, מפני שהוא בא מכלי שכבר היה מוכן. לכן גם אם השימוש שלו השתנה, אין צורך לייחד אותו מראש ככלי חדש כפי שצריך לעשות באבן או בעץ. מתוך כך נעמוד על החידוש המרכזי: שברי כלים אינם מתחילים מאפס; ההכנה שהייתה לכלי המקורי מקרינה עליהם כל עוד נשאר להם שימוש.

בהמשך נעסוק בזריקה לאשפה. הגמרא אומרת שמגופת חבית שנכתתה מותר לטלטל, אבל אם זרקה לאשפה מבעוד יום — אסורה. רב פפא מדגיש שאם זרק אותה לאשפה בשבת עצמה, אין הדבר מבטל ממנה שם כלי, כשם שאדם שיזרוק גלימה לאשפה בשבת לא יאסור אותה בטלטול. מתוך כך נבין שיש הבדל בין ביטול שם כלי לפני שבת לבין פעולה הנעשית באמצע שבת. אם החפץ נכנס לשבת ככלי או כשבר כלי הראוי לשימוש, זריקתו בשבת אינה מבטלת את הכנתו; אבל אם לפני שבת גילה דעתו שאין לו בו עוד צורך, הוא נעשה כמוקצה.

לאחר מכן נעסוק בגבול המעשי: מה נחשב שבר הראוי למלאכה. אם השבר ראוי לכיסוי כלי, לסמיכת דבר, לקיבול או לשימוש רגיל אחר, הוא נשאר בכלל כלי לפי תנא קמא. אבל אם אין השברים ראויים לשום מלאכה, הם מוקצה מחמת גופו. מתוך כך נעמוד על כך ששם כלי אינו נשאר באופן מופשט בלבד; הוא תלוי בכך שיש לשבר שימוש ממשי כלשהו. אם אין לו שימוש, הוא חוזר להיות חומר חסר ייעוד, בדומה לאבנים וצרורות.

בהמשך נעסוק ב"נולד". כאשר כלי נשבר בשבת ונוצר לשבר שימוש חדש שלא היה לפני כן, רבי יהודה רואה בכך נולד ואוסר, ואילו תנא קמא מתיר מפני שהשברים ממשיכים את הכלי המקורי. ההלכה היא כתנא קמא, ולכן שברי כלים שנשברו בשבת מותרים אם ראויים לשימוש. מתוך כך נבין שהלכה זו מקלה יותר ממוקצה רגיל: אין צורך שהשימוש החדש היה קיים בפועל לפני שבת, משום שהכלי המקורי כבר היה מוכן.

בסיום השיעור נעמוד על העיקרון הכולל של שברי כלים. חפץ שהיה כלי בכניסת שבת אינו מאבד את מעמדו מיד כשהוא נשבר. כל עוד שבריו ראויים לשימוש כלשהו, שם כלי ממשיך לחול עליהם, אלא אם כן עוד לפני שבת הושלכו לאשפה באופן המגלה שבעליהם ביטל אותם משימוש. בכך מתברר ההבדל בין אבן סתמית לבין שבר כלי: אבן צריכה הכנה כדי להיכנס לעולם הכלים, ואילו שבר כלי כבר בא מעולם הכלים, ונשאר בו כל זמן שיש לו תפקיד שימושי.