דף מקורות

דף הרחבות

יחידה 4 – קולות מיוחדות באמירה לנכרי

בשיעור זה נעסוק במצבים שבהם חז״ל הקלו באיסור אמירה לנכרי או בהנאה ממעשה נכרי בשבת. בשיעורים הקודמים למדנו את יסודות האיסור: אסור לומר לנכרי לעשות מלאכה עבור ישראל, ואסור ליהנות ממלאכה שנעשתה עבור ישראל. כעת נעסוק לא במקרים שאינם כלולים בהגדרת האיסור, אלא במקרים שבהם עצם האמירה או ההנאה היו אמורות להיאסר, ואף על פי כן חז״ל התירו אותן מחמת צורך מיוחד, כגון מצווה, יישוב ארץ ישראל, מילה או צער גדול.

נפתח בסוגיית הגמרא בגיטין, שבה נאמר שהקונה שדה בסוריא נחשב כקונה בפרוורי ירושלים, ולכן כותבים עליו שטר אפילו בשבת. הגמרא מבהירה שאין הכוונה שישראל יכתוב, אלא שאומר לנכרי לכתוב, ואף שאמירה לנכרי שבות – משום יישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן. מתוך כך נעמוד על החידוש הגדול: לצורך מצוות יישוב ארץ ישראל התירו אמירה לנכרי אף במלאכה דאורייתא של כתיבה.

בהמשך נעסוק בסוגיית התינוק שנשפכו חמין שלו קודם ברית המילה. רבה הורה לומר לנכרי להביא מים חמים, ואביי הקשה מהזאה שהיא שבות ואינה דוחה את השבת. רבה השיב שיש לחלק בין "שבות דאית ביה מעשה" לבין "שבות דלית ביה מעשה". מתוך כך ניכנס למחלוקת הראשונים בהבנת החילוק: האם אמירה לנכרי נחשבת תמיד שבות שאין בה מעשה, ולכן הותרה לצורך מצווה; או שההיתר נאמר רק כאשר גם המלאכה שהנכרי עושה אינה מלאכה דאורייתא אלא שבות קלה יותר.

לאחר מכן נעסוק בשיטת בה״ג ובעל העיטור. בה״ג למד מן הסוגיה שמותר לומר לנכרי להביא את צרכי המילה בשבת, ובעל העיטור הרחיב את הדברים לכל צורך מצווה: מכיוון שהישראל אינו עושה מעשה בידיים אלא רק אומר לנכרי, הרי זו "שבות דלית בה מעשה", ולצורך מצווה ניתן להתירה. מתוך כך הגיע בעל העיטור לחידוש רחב, שייתכן שמותר לומר לנכרי להדליק נר לצורך סעודת שבת, שהרי גם סעודת שבת היא מצווה.

בהמשך נעסוק בביקורת הרי״ף על שיטה זו. הרי״ף טוען שאין לפרש שההבדל הוא בין הזאה הנעשית על ידי ישראל לבין כל אמירה לנכרי; אלא החילוק הוא בתוך אמירה לנכרי עצמה. אם אומרים לנכרי לעשות מלאכה גמורה, כגון לחמם מים, הדבר אסור; ואם אומרים לו לעשות פעולה שאין בה מלאכה דאורייתא, כגון להביא דרך מקום שאיסורו מדרבנן, הדבר קל יותר לצורך מילה. לפי הרי״ף, "מעשה" פירושו מלאכה, ולא עצם פעולה בידיים של ישראל. מתוך כך נבין שלדעתו אין היתר כללי לומר לנכרי לעשות מלאכות דאורייתא לצורך מצווה.

לאחר מכן נעסוק בשיטת הר״ן, התוספות והרמב״ן. הר״ן מבין שגם אם נקבל את שיטת בה״ג, ההיתר נאמר דווקא במכשירי מילה, ולא בכל מצווה. בעלי התוספות מחלקים בין מצוות יישוב ארץ ישראל, שלצורכה הותרה אף אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא, לבין מצוות אחרות. לגבי מילה, שהיא עצמה דוחה שבת, יש מקום להתיר אמירה לנכרי באיסורי דרבנן; אך אין ללמוד מכאן לכל מצווה אחרת, כגון הבאת ספר דרך כרמלית, אם אין לה מעמד מיוחד. מתוך כך נעמוד על מדרגות שונות של צורך מצווה: יישוב ארץ ישראל, מילה, ושאר מצוות.

בהמשך נברר את התמונה ההלכתית העולה מן השיטות. לפי בעל העיטור, אמירה לנכרי לצורך מצווה רחבה הרבה יותר, ואף מלאכה דאורייתא עשויה להיות מותרת. לפי הרי״ף והתוספות, ההיתר מצומצם בהרבה: לצורך יישוב ארץ ישראל התירו אפילו דאורייתא; לצורך מילה יש מקום להתיר שבות דשבות; ובשאר מצוות אין להתיר אלא לפי גבולות מצומצמים יותר, אם בכלל. מתוך כך נעמוד על כך שהשאלה אינה רק "האם יש מצווה", אלא מה דרגת המצווה, מה סוג המלאכה, ומה רמת השבות.

בסיום השיעור נעמוד על העיקרון הכללי של הקולות באמירה לנכרי. חז״ל לא ביטלו את איסור אמירה לנכרי, אך הכירו בכך שיש מצבים שבהם ערך אחר – יישוב הארץ, קיום ברית מילה, צורך מצווה חשוב או מצבים מיוחדים של צורך – מצדיקים הקלה בגזירת השבות. לכן כל היתר צריך להיבחן בזהירות: האם מדובר באיסור תורה או דרבנן, האם זו מצווה רגילה או מצווה בעלת מעמד מיוחד, והאם ההיתר הוא חלק מהגדרת השבות או חריגה מיוחדת שגזרו חכמים שלא לגזור בה.