דף מקורות

דף הרחבות

יחידה 7 – מלאכות שנאסר למסור לנכרי משום מראית עין

בשיעור זה נמשיך את דיני מסירת מלאכה לנכרי לפני שבת, ונעסוק בגבול חדש: מראית עין. ביחידה הקודמת למדנו שמסירת עבודה בקבלנות עשויה להיות מותרת, מפני שהנכרי עובד על דעת עצמו. כעת נראה שגם כאשר מצד עצם הדין אין איסור, ישנם מצבים שבהם אסרו חכמים את הדבר מפני שהרואים יחשדו שהנכרי עובד כשכירו או שלוחו של ישראל בשבת.

נפתח בסוגיית מועד קטן על "מקבלי קיבולת". שמואל אומר שבתוך התחום אסור למסור עבודה בקבלנות, וחוץ לתחום מותר; רב פפא מוסיף שאם יש עיר יהודית קרובה למקום העבודה – גם חוץ לתחום אסור; ורב משרשיא מחלק בין שבתות וימים טובים, שבהם אנשים אינם מצויים בדרכים, לבין חול המועד, שבו יש יותר תנועה ולכן החשש גדול יותר. מתוך כך נבין שהאיסור כאן אינו מפני שהקבלן עושה מלאכה עבור ישראל מצד עצם הדין, אלא מפני שהמלאכה נראית לעיני הרבים כמלאכת ישראל.

בהמשך נעסוק במחלוקת רש״י והרא״ש בהבנת הסוגיה. לפי רש״י, הסוגיה עוסקת בהלכות שבת, והיא מלמדת שאף עבודה בקבלנות אסורה בתוך התחום משום מראית עין. לפי הרא״ש, הסוגיה עוסקת בעיקר באבל שמסר מלאכה לאחרים, ושבתות וימים טובים מופיעים בה דווקא כסיבה להקל מצד מיעוט העוברים במקום. מתוך כך נעמוד על השאלה האם יש מקור עצמאי לאסור קבלנות בשבת משום מראית עין, או שהאיסור מצומצם יותר להקשרים אחרים.

לאחר מכן נברר את דרכי ההתקשרות העסקית: שכיר יום, שכירות עסק או זכיינות, קבלנות ואריסות. שכיר יום עובד לפי זמן ונראה כשלוחו של בעל הבית. קבלן מקבל תשלום עבור תוצאה מוגמרת, והעבודה היא על אחריותו. בזכיינות או שכירת עסק הנכרי מפעיל את העסק כשלו ומשלם ליהודי סכום קבוע. באריסות הנכרי עובד ומקבל חלק מן הרווחים. מתוך ההבחנות הללו נוכל להבין מדוע יש מקרים שבהם ברור שהנכרי עובד לעצמו, ויש מקרים שבהם הרואים עלולים לחשוד שהוא עובד עבור ישראל.

בהמשך נלמד את סוגיית השכרת מרחץ ושדה לנכרי. רבן שמעון בן גמליאל אוסר להשכיר מרחץ לנכרי מפני שהמרחץ נקרא על שם ישראל, והרואים יאמרו שהנכרי עובד בו בשבת בשליחותו. לעומת זאת, שדה מותר, מפני שדרך בני אדם למסור שדה באריסות, והרואים יתלו שהנכרי עובד עבור חלקו שלו – "אריסא אריסותיה קעביד". מתוך כך נעמוד על כך שמראית עין תלויה לא רק בבעלות הפורמלית, אלא גם במנהגי המקום ובמה שהציבור רגיל לחשוב על סוג העסק.

לאחר מכן נעסוק בשיטת רבינו תם. ר״ת למד מהיתר אריסות בשדה קל וחומר לקבלנות בבניית בית: אם באריסות מותר אף שישראל מרוויח חלק מן התוצאה, כל שכן בקבלנות, שבה ישראל משלם סכום קבוע ואינו מרוויח מעבודת השבת של הנכרי. כדי ליישב את הסוגיה במועד קטן, ר״ת מפרש אותה באבלות ולא בשבת. עם זאת, גם לשיטתו יש גבול: במקום שבו כלל אין דרך לתלות בהיתר, כגון מרחץ שאין רגילים לעשותו באריסות, יש חשש מראית עין. הכתב סופר מבאר שגם כאשר אין רוב העושים בקבלנות, אם יש מיעוט רגיל שעושה כך, הציבור עשוי לתלות בהיתר; אבל במקום שבו האפשרות ההיתרית אינה מקובלת כלל, החשד חזק יותר.

בהמשך נעסוק בפסיקה למעשה בבניית בניין על ידי קבלנים נכרים. מצד אחד, אם הקבלן עובד בקבלנות, אינו מקבל הוראה לעבוד בשבת ויש לו אפשרות לעשות את העבודה ביום חול, יש מקום לומר שהוא עובד על דעת עצמו. מצד שני, אם מדובר בבנייה בפרהסיה במקום שבו ידוע שהבניין נבנה עבור ישראל או עבור קהילה יהודית, יש חשש מראית עין. בתשובה שהובאה בדף המקורות נאמר שיש להיזהר שלא ליצור לחץ על הקבלן לעבוד בשבת, ושבמקומות שבהם מקובל שבנייה נעשית בקבלנות יש מקום להקל יותר, בעיקר כשמדובר במקום צורך ובאיסור דרבנן של מראית עין.

בסיום השיעור נעמוד על כך שמראית עין איננה איסור צדדי בלבד, אלא חלק מן הדרך שבה שבת נראית במרחב הציבורי. גם כאשר מבחינה פנימית הנכרי עובד לעצמו, אם בעיני הציבור נראה שעסקו או ביתו של ישראל פועלים בשבת על ידי שכירי יום, הדבר פוגע במראית השבת. לכן בכל מסירת עבודה לנכרי צריך לשאול לא רק האם קצצו שכר והאם הנכרי פועל לעצמו, אלא גם כיצד הדבר נראה: האם זו עבודה מפורסמת, האם היא נעשית בתוך התחום, האם רגילים לעשותה בקבלנות, והאם הרואים יתלו בהיתר או יחשדו באיסור.