דף מקורות

דף הרחבות

יחידה 9 – תפילת תשלומין

בשיעור זה נעסוק בתפילת תשלומין – האפשרות והחובה להשלים תפילה שלא נאמרה בזמנה. נפתח מן הסוגיה שכבר עלתה ביחידה העוסקת בזמן תפילת שחרית: המשנה קובעת זמנים מוגדרים לתפילות, אך הגמרא מביאה את דברי רבי יוחנן שמי שטעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתיים, ומי שטעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתיים. מתוך כך נבקש לברר כיצד פועלת ההשלמה: האם מדובר בהארכת זמן התפילה המקורית, או במנגנון נפרד של תשלום על תפילה שהוחמצה.

בהמשך נעמיק בקושיית הגמרא על המשנה. לכאורה היה אפשר לתרץ בפשטות שרבי יוחנן מדבר במי שטעה, ואילו המשנה עוסקת בזמן התפילה לכתחילה. השיטה מקובצת אכן מציין שהיה אפשר לתרץ כך, אך הגמרא בחרה בדרך אחרת. מתוך כך נעמוד על כך שהגמרא מבקשת ללמד אותנו משהו עמוק יותר: לא רק שיש אפשרות להשלים תפילה שהוחמצה, אלא שיש מקום לברר את גבולות הזמן של תפילה שלא נאמרה בזמנה ואת היחס בינה לבין התפילה המקורית.

לאחר מכן נבחן את לשון הגמרא "כולי יומא מצלי ואזיל". נציע כמה דרכים להבין אמירה זו: אפשר שהיא מתייחסת רק לתפילת שחרית, שאפשר להתפלל אותה במשך שעות היום אלא שלא בזמנה; אפשר שהיא מבטאת עיקרון רחב יותר שלפיו את תפילות אותו יום ניתן להשלים במשך היום; ואפשר שהיא באה לדחות את ההבנה שרבי יוחנן מרחיב את זמן התפילה עצמה, ולומר שיש מושג אחר – השלמת תפילה שהוחמצה. מתוך כך נעמוד על שלוש הבנות יסוד: תפילה שלא בזמנה, תפילה המשתייכת לכלל חובות היום, ותפילת תשלומין הנספחת לתפילה הבאה.

בהמשך נעסוק במבחן המרכזי של הסוגיה: מי שטעה ולא התפלל מנחה, האם יכול להתפלל ערבית שתיים. הגמרא מתלבטת בין שני צדדים. מצד אחד, אם תפילות כנגד קרבנות תיקנום, הרי "עבר יומו בטל קרבנו", ואולי אין אפשרות להשלים את המנחה בלילה. מצד שני, תפילה היא רחמים, ואם עיקרה פנייה אל הקב״ה, מדוע שלא יוכל האדם לפנות אליו גם לאחר שעבר הזמן. מתוך כך נעמוד על המתח שבין תפילה כהמשך לעבודת הקרבנות לבין תפילה כבקשת רחמים שאיננה מוגבלת באופן מוחלט בזמן.

לאחר מכן נבחן את דברי האור שמח, התולה את שאלת התשלומין במחלוקת האם תפילות אבות תקנום או כנגד תמידים תקנום. אם תפילות אבות תקנום, ניתן להבין שיש מקום להשלים את התפילה גם לאחר זמנה; אך אם כנגד תמידים תקנום, יש מקום לומר שעבר זמנו בטל קרבנו. מנגד נעסוק בדברי המאירי, המראה שגם במסגרת הקרבנות יש מקום מסוים להשלמת מנחה בלילה, שהרי אברים ופדרים של קרבנות היום קרבים כל הלילה. מתוך כך נעמוד על כך שגם אם התפילות קשורות לקרבנות, אין ההקבלה ביניהן פשוטה ומכנית.

בהמשך נעמיק בהבחנת הגרי״ד סולובייצ׳יק בין שני סוגי תשלומין. אפשרות אחת היא שתפילת התשלומין היא "תשלום" ממש: החובה המקורית עברה, וכעת מתקנים את החיסרון באמצעות תפילה נוספת. אפשרות שנייה היא שמדובר ב"חפצא וקיום" של תפילת שחרית שלא בזמנה: זו עדיין אותה תפילת שחרית, אלא שהיא נאמרת בזמן מאוחר ואינה זוכה לשכר תפילה בזמנה. מתוך הבחנה זו נבין מדוע חלק מן הדינים נראים כעוסקים בהארכת זמן התפילה, ואילו אחרים נראים כעוסקים במנגנון עצמאי של השלמה.

לאחר מכן נעסוק בשאלה עד מתי ניתן להשלים תפילה שהוחמצה. נלמד את שיטת הרמב״ם, שלפיה מי שלא התפלל לא תפילה זו ולא את התפילה הסמוכה לה – משלים רק את האחרונה. אם לא התפלל שחרית ומנחה, בערבית יתפלל שתיים: אחת לערבית ואחת לתשלומי מנחה, אבל לשחרית כבר אין תשלומין. מתוך כך נעמוד על הבנת הרמב״ם, שלפיה אפשרות התשלומין מוגבלת לתפילה הסמוכה בלבד, ומשעבר הזמן הזה – עבר זמנה לגמרי.

בהמשך נבחן את שיטת הראב״ד החולק על הרמב״ם. לדעתו אין הכרח לומר שתפילת התשלומין אפשרית רק בתפילה הסמוכה; עיקר הדין הוא שהתשלומין צריכים להיאמר במסגרת תפילה אחרת, בזמן תפילה, ולא כתפילה מנותקת בפני עצמה. לכן ייתכן שאפשר להשלים גם בתפילה מאוחרת יותר, כל עוד החיסרון לא נבע מביטול במזיד. מתוך כך נעמוד על הדמיון לשיטת הרשב״א, שלפיה ניתן להשלים תפילה שהוחמצה בכל זמן עתידי, בתנאי שהדבר נעשה בתוך זמן תפילה ובצמוד לתפילה אחרת.

בסיום השיעור נעמוד על יסוד נוסף: תפילת תשלומין ניתנה למי שטעה או נאנס ולא התפלל, ולא למי שביטל את תפילתו במזיד. מתוך כך נבין שגם לשיטות המרחיבות את אפשרות ההשלמה, יש גבול מעשי ומשמעותי: אם אדם נזכר בתפילה הסמוכה ולא השלים, קשה לראותו כמי שעדיין עומד במעמד של שוגג. ממילא שאלת התשלומין איננה רק שאלה טכנית של זמן, אלא גם שאלה של אחריות האדם כלפי חובת התפילה וקיום סדר היום הרוחני שתיקנו חז״ל.