לכבוד פרשת השבוע, פרשת משפטים, אנו עושים הפסקה בסדרת הטורים העוסקים בציווי "לאכלה", ולא להפסד ולא לסחורה.
מצוות השמיטה מוזכרת לראשונה בתורה בפרשתנו:
ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה: והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך: (שמות פרק כג, י-יא)
פסוקים אלו עוסקים במצוות השמיטה ממספר היבטים, שיש לשים לב אליהם.
ראשית, התורה אינה מזכירה שהיבול מיועד לכל. התורה מציינת ש"ואכלו אביוני עמך", זאת לעומת ההדגשה בפסוקים המופיעים בפרשת בהר המתמקדים ב"שבת לה'" (ויקרא כ"ה ד), פסוקים אלו מתמקדים בהשבתה במובן של ביטול המעמדות החברתיות. תניח לקרקע, בכדי שהעניים יאכלו, ומה שנותר ישמש את החיים בטבע – חית השדה.
שנית, "תשמטנה ונטשתה" הוא ציווי מעניין. במכילתא נאמרים שני פירושים: א. תשמטנה – מעבודה, ונטשתה – מאכילתה. ב. תשמטנה – מלקשקש (מלעדור באופן המשפר את מעבר המים בין הצמחים), ונטשתה – מלסקל.
הפירוש הראשון מדבר על הימנעות מעיבוד הקרקע והנאה ממנה. הפירוש השני מפרט מלאכות שונות שנאסרו, שאינן מוזכרות במקום אחר בתורה.
הרמב"ן מקשה על הפירוש השני: הרי הגמרא אומרת שרק המלאכות המפורטות בפרשת בהר אסורות בשמיטה. מקובלנו שקשקוש וסיקול אסורות בשמיטה מדרבנן בלבד!
ערוך השלחן מסביר שאכן המלאכות המפורטות בפרשת בהר אסורות באיסור לאו, אך יתר עבודת הקרקע אסורה מדרבנן.
המהר"ל מבאר שהתורה ציוותה שני דברים נפרדים: היא אסרה מלאכות מסוימות, ובנוסף לכך ציוותה את חז"ל להגדיר את נטישת הקרקע, לפי הבנתם. התורה מצווה את חז"ל להגדיר את המלאכות האסורות, ואחרי שחז"ל מגדירים אותם, מלאכות אלו אסורות מדרבנן בלבד.
כמובן שעל דבריו יש להקשות: אם נכון לאסור את ביצוע המלאכות הללו, מדוע הקב"ה לא אסר אותם? ואם הקב"ה לא מצא לנכון לאסור אותם, מדוע שחז"ל יאסרו אותם?
הראי"ה קוק מסביר שיש שני סוגי איסורים: יש מלאכות שביצוען אסור (לא תזרע, לא תזמור). יש מלאכות אחרות שאם אדם מבצע אותם פעם אחת אין בכך פגם מהותי לשמיטה. אך ביצוע מכלול המלאכות הללו דרך קבע יפגע בנטישת הקרקע עליה ציוותה התורה. אם אדם מסיר סלע אחד משדהו, אין בכך הפרה של החובה לנטישת הקרקע. אך אם הוא מסקל את כל השדה, בכך ישנה הפרה של חובת הנטישה. לכן סיקול של אבן בודדת, העברת שוחת מים בודדת, וכדו', אסורה מדרבנן. אך עבודה על השדה כולו אסורה מן התורה, וכלולה בחובת "תשמטנה ונטשתה".
הצבענו על שני מאפיינים מפתיעים בפסוקים הללו. יתכן ויש קשר ביניהם.
בפרשת בהר אנו מצווים לא לזרוע ולא לקצור, אלא לאכול יחד עם כולם. בפרשתנו הציווי הוא לנטוש. מדי פעם עלינו לנטוש את בעלותנו על הקרקע. כיצד אנו מפגינים את בעלותנו על הקרקע? דבר זה אינו נעשה בפעולה מסוימת, אלא בהקשר שלם. לכן אין כאן פירוט של מלאכת איסור מסוימת, אלא אמירה כללית, לשמוט ולנטוש.
ציווי זה מתאים מאוד לפסוקים הסובבים בפרק כ"ג בספר שמות, פרשת משפטים. הפסוקים הסובבים מתמקדים בדאגה לזולת. הפסוקים הקודמים בפרק מתייחסים לתשומת הלב לאבדת חברו, לצורך של העזרה לאחר לפרוק את משאו, לתשומת הלב לדל ולגר. הפסוק הבא עוסק בשבת מזווית מאוד מסוימת: הצורך של בן האמה, הגר והבהמה במנוחה. בתוך ההקשר הזה, אין זה פלא שהמוקד של השמיטה בפרשתנו אינו שכולנו אוכלים את פירות השביעית יחד, אלא שאנו מותירים אותם לאביונים.
הפסוקים הבאים מצווים על שלושת הרגלים. מתוך שנזכור לנטוש ולשמוט את אשר לנו, נזכה שיראה זכורנו את פני האדון ה' שלוש פעמים בשנה.