אחרי חופשת הפסח אנו שבים להעמקה בגדרי מלאכה שאינה צריכה לגופה.
מדוע אדם כורת ענף? ניתן להציע מספר מטרות שונות:
א. הוא זקוק לענף. מי שתולש ענף למטרה זו עובר על מלאכת 'קוצר', הכוללת כל תלישה שמטרתה היא הצומח הנתלש.
ב. העץ זקוק לגיזום. הסרת הענפים תשפר את גדילתו והתפתחותו של העץ. התולש למטרה זו עובר על מלאכת 'זורע', הכוללת כל מעשה שנעשה לשיפור הגידול של העץ.
ג. הענף מפריע את דרכו, הוא רוצה שהענף לא יהיה במקום בו הוא נמצא. לכאורה זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שכן הוא אינו מעוניין במטרות החיוביות של הסרת הענף.
בגמרא (שבת עג ע"ב) נאמר שהזומר וצריך לעצים עובר על שני אבות המלאכה – זורע, וקוצר. זורע, שכן הוא זומר את העץ ומשפר אותו, קוצר – שכן הוא תולש עצים ומשתמש בהם.
בעלי התוספות במקום שואלים – לכאורה גמרא זו נאמרת לשיטת רבי שמעון, האומר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. אם אין חיוב על מלאכה שאינה צריכה לגופה, השאלה מדוע המלאכה נעשתה מעסיקה אותנו. אבל לפי רבי יהודה, המחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה, לכאורה מטרת המלאכה אינה מעסיקה את ההלכה. המלאכה היא המלאכה, בין אם האדם מעוניין במטרה זו או לא!
בעלי התוספות אומרים שזה לא נכון. לתלוש את הענף ללא מטרה מוגדרת היא כקורע שלא על מנת לתפור ומוחק שלא על מנת לכתוב. מה משמעות הדבר?
אם אדם מוחק שלא לצורך מטרה מוגדרת, גם רבי יהודה מודה שיש בזה קלקול. אם אדם קורע ללא מטרה מוגדרת, אין זה מלאכה, אלא קלקול. לכן ביחס למלאכות הקלקול רבי יהודה מודה שיש צורך להגדיר את מטרת המלאכה.
עולה שביחס למלאכות הקלקול ההלכה שונה גם לפי רבי שמעון. מי שתולש ענף כדי להשתמש בו עובר על 'קוצר'. מי שתולש ענף בכדי לשפר את העץ עובר על 'זורע'. אך מי שתולש ענף כדי שהענף לא יהיה בדרכו עשה מלאכת קלקול. לכאורה זה פחות חמור ממלאכה שאינה צריכה לגופה. זה לא שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא זה קלקול הענף!
רעיון מקביל מצאנו ברמב"ם. ביחס למלאכת קורע הרמב"ם מגדיר שאיסור תורה יהיה אם הוא קורע "ולא נתכוון לקלקל בלבד". כלומר, הקריעה לקלקול בלבד אינה מלאכה. אבל קריעה שלא נעשית למטרה שלילית כלולה במלאכה.
הרמב"ם פוסק כרבי יהודה, שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מהתורה. היה מקום לומר שאם הוא קורע לקלקל – זו מלאכת קלקול. אך כל קריעה שאינה קלקול היא לכל הפחות מלאכה שאינה צריכה לגופה. אך הפרי חדש מדייק מלשון הרמב"ם שאין כוונתו שחייב, בין אם המלאכה צריכה לגופה או לא. אלא שלעניין מלאכת קלקול יש שתי אפשרויות: או שמלאכה זו מקלקלת, ואזי פטור לכולי עלמא, או שהיא נעשית למטרה חיובית, ואזי היא מלאכה הצריכה לגופה.
מדוע הבדל זה בין המלאכות נוצר, גם בין בשיטת הרמב"ם ובין בשיטת התוספות?
אדם עושה מלאכה חיובית. הוא בונה משהו. הוא מבשל משהו. הוא יצר משהו חיובי. רבי שמעון יאמר שלמרות זאת, התורה אסרה מלאכת מחשבת, ויש לברר מה הייתה מטרתו בעשיית המלאכה. רבי יהודה חולק ואומר שאם נעשתה מלאכה, האדם חילל את השבת. המחשבות והמטרות לא מעניינות אותו.
אבל ביחס למלאכות הקלקול זה לא נכון. אדם חתך ענף. הוא הפריד אותו ממקור גידולו. הפעולה עצמה אינה מזוהה כמלאכה. כדי שנוכל להבחין בפעולה זו כמלאכה, עלינו לברר: מדוע, מה ראית לחתוך את הענף? על כך הוא יענה: אני זקוק לעצים, ובכך התברר שעבר על מלאכת 'קוצר'. במלאכות הרגילות, לפני הבירור שלנו לא היה ברור לנו אם זו מלאכה הצריכה לגופה. אך ביחס למלאכות שבבסיסן הן קלקול לפני שאנו מזהים את המטרה, איננו מזהים בכך מלאכה כלל!
ביחס למלאכות הללו, שאיננו מזהים כמלאכה עד שנבין את מטרת הפעולה, גם רבי יהודה נאלץ לברר את מטרת המלאכה בכדי שהמלאכה תוגדר כמלאכה.
לכן בעלי התוספות אומרים: היה מקום לחשוב שלפי רבי יהודה כל תלישת ענף אוטומטית יש בה שני איסורי תורה: זורע וקוצר. אך עיון מעמיק יותר במושג של מלאכות הקלקול מגלה שאין כך פני הדברים: עד שנזהה את מטרת המלאכה, יש להניח שתלישת ענף היא קלקולו. רק אחרי שנזהה שיש מטרה חיובית למלאכה נוכל לזהות אותה כמלאכה, בכלל, ולכן היא תלויה במטרות המלאכה, גם לשיטת רבי יהודה.
כאמור, מושג זה עולה בין ברמב"ם ובין אצל בעלי התוספות. ברם למדנו שיש שני הבדלים משמעותיים בין הרמב"ם והתוספות:
א. הרמב"ם פוסק כרבי יהודה, ומחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה.
ב. לפי בעלי התוספות 'מלאכה 'אינה צריכה לגופה' מוגדרת על פי מטרת המלאכה במשכן. לפי הרמב"ם המלאכה מוגדרת לפי אופן ביצוע המלאכה.
בעזרת ה' בשבוע הבא נעמיק בכך עוד.
ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב