חנוכת המשכן המופיעה בסוף פרשת נשא, מסיימת לכאורה, תהליך שהחל בפרשת תרומה בספר שמות, ממשיכה לאורך כל ספר ויקרא, ועד לפרשתנו – פרשת בהעלותך.
עיון נוסף מגלה שגם פרשת בהעלותך שייכת לתהליך זה.
ראשית, ננסה להבין את הפסוק החותם את פרשת נשא ואת הפסוק הפותח את פרשת בהעלותך, הסמוכים זה לזה:
"וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (סוף פרשת נשא, במדבר ז, פט)
"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (תחילת פרשת בהעלותך ח, ב).
כבר הסברנו בעבר את הקשר בין תורה ואור, כפי שהוא מופיע בכתוב: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר " (משלי ו, כג).
שכנות זו מבטאת מהפך משמעותי.
שני הפסוקים משדרים מסר חדש: הקמת המשכן נועדה לקבל את המסר האלקי, הַקּוֹל משמים שמגיע מבין הכרובים, כהמשך למעמד הר סיני, כדי להאיר את העולם באור רוחני שמיצג את כל הטוב האלקי. גם עבודת הקרבנות, שהפסוקים עסקו בה בספר ויקרא, מטרתה לקרב לא להקריב. כל אלו שמקבלים על עצמם את המשימה של עבודת השם, במקור הכהנים והלויים, ובהמשך לומדי התורה ומלמדיה, חייבים לשאול את עצמם בכל רגע, האם הם מפיצים אור? האם הם דואגים לחבר את עם ישראל לאביהם שבשמים? האם הם מחברים בין בני ישראל בינם לבין עצמם, שזה התנאי לחיבורם עם השכינה?
הסמל של השכנת השכינה על מחנה ישראל הוא ירידת הענן, כפי שהוא נראה ביום, או כמראה אש בלילה.
לכן, אין זה פלא שפרשת בהעלותך עוסקת גם בכך: " וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר: כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה" (שם ט, טו-טז).
הענן ועמוד האש הם ההולכים לפני המחנה, וכאמור מסמלים את הקרבה.
הזכרנו בעבר כי המפקד בתחילת ספר במדבר, הוא חלק בלתי נפרד מההכנות למלחמה על ארץ ישראל. גם שבט לוי הוא חלק בלתי נפרד מהמתפקדים. המתפקדים והמפקדים בראשם, יוצאים בפרשתנו למסע (שם י, יא-כח). מי שמוביל את מחנה המלחמה הוא ארון ברית ד' ובתוכו לוחות הברית – התורה. מבין בדיו יצא הקול של המשך קבלת התורה.
לארון ונושאיו יש תפקיד מוביל במלחמה: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ : וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְקֹוָק רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, י, לה-לו).
המסקנה החד משמעית היא כי לנושאי התורה יש תפקידי מפתח במלחמה ובמנוחה! הם אלה שצריכים להוביל, האחריות מוטלת על כתפיהם. הם חייבים להנהיג באמצעות תורה המפיצה אור. תורה שגורמת לאהבת ישראל, חיבת הדת וכבוד הדת. הם אינם רשאים לפרוש מן הציבור, הם אינם רשאים להפוך את התורה לקרדום לחפור בה, הם לא פטורים מהמצווה של עזרת ישראל מיד צר. כולם חייבים להשתתף במלחמת מצווה.
השאלה, כמה אנשים יחזרו בתשובה וירצו להיות שותפים בלימוד תורת חיים וקיום מצוותיה?
תלויה בתשובה לשאלה:
כמה מנהיגי תורה רואים את עצמם כחלק מהציבור ומוכנים לשאת עם האחרים בעול?
לימוד תורה איננו סיבה לפטור משירות בצבא ההגנה לישראל. ככל שיהיו יותר "נושאי ארון" בשורותיו, כך ייטב לכולם, אנחנו ננצח ואויבינו יפוצו.
מנהיגי הציבור החרדי חייבים לדרוש מהאחראים על הביטחון במדינה ומהרמטכ"ל, שיאפשרו לצעיריו להשתתף במלחמת המצווה תוך הבטחת התנאים להישארותם של המצטרפים, חרדים. ככל שקריאה זו תהיה יותר כנה, כך ההיענות לה תהיה יותר גדולה. אור התורה שיצא מהציבור החרדי שיתגייס למשימה ירבה אור בעולם, ירבה חיבור ואחדות, ירבה קידוש השם וימשיך את דרכם של חיילי דוד המלך, ולוחמי בר כוכבא – תלמידיו של רבי עקיבא. " כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר " !