המסר בכותרת, שהיה לשעה ונכתב לדורות, עולה מקובץ הפרקים הסוגר את ספר ישעיהו, וגם מהפרק האחרון = הפטרת השבת.
"יש מוקדם ומאוחר בספר"! כמעט כל ספר ישעיהו מסודר על פי כלל זה, היוצא מן הכלל.
פרקים א'-ו' עוסקים במלכות עוזיהו, ובעיקר בסיבות שגרמו לכך שהגאולה לא הגיעה בזמנו.
פרקים ז'-י"ב עוסקים בנבואות שנאמרו ובמאורעות שאירעו בימי אחז בן יותם, נכדו של עוזיהו.
פרקים י"ג-ל"ט עוסקים בתקופת חזקיהו. קבוצה ארוכה זו של פרקים מתחלקת לשתי תת קבוצות.
פרקים י"ג-כ"ג הם פרקי המשאות או ספר הנבואות על הגויים (למעט פרק כ"ב, שגם הוא מוגדר כמשא אבל איננו עוסק בגויים), כולם עוסקים בהיבטים רבים של הנס האדיר שאירע בימי חזקיהו, נפילת צבא אשור בפסח בשערי ירושלים, בעיקר מבחינת מבטם של העמים המקיפים את ארץ ישראל, מכל הכיוונים.
פרקים כ"ד-ל"ט עוסקים בנבואות שנאמרו בתקופת חזקיהו (גם אותם ניתן לחלק לשתי תת קבוצות. פרקים כ"ד-ל"ו הם בסגנון שירי. פרקים ל"ו-ל"ט בסגנון סיפורי, המזכיר את ספרי מלכים ודברי הימים, שמכילים גם הם פרקים שמקבילים לפרקים אלה).
חזקיהו היה רוב ימיו מלך צדיק, ואע"פ כן, גם הוא לא זכה להיות המלך המשיח.
פרקים מ'-ס"ו עוסקים בנבואות שנאמרו בתקופת מנשה בן חזקיה, שהיה אחד ממלכי יהודה הרשעים ביותר. כך מגדיר אותו הכתוב בספר מלכים: " וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם … וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה … וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם:… וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית יְקֹוָק: וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְהַכְעִיס: וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת … וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּתְעֵם מְנַשֶּׁה לַעֲשׂוֹת אֶת הָרָע מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד יְקֹוָק מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל " (כ"א, ב-ט).
שינוי רוחני זה השפיע משמעותית על סגנון הנבואות. בפרקים אלה, בהם ירושלים נמצאת במצב נורא, מובאים פסוקי תוכחה חמורים ביותר, מהחריפים שבכל התנ"ך כולו, הם פחות מוכרים גם בגלל שאינם נקראים כהפטרות, וז"ל חלק קטן מהם: " הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד יְקֹוָק אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית:… שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ מִי יָנוּד לָךְ הַשֹּׁד וְהַשֶּׁבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ: בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר הַמְלֵאִים חֲמַת יְקֹוָק גַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ " (נ"א, יז-כ).
המצב הרוחני של עם ישראל בשפל תחתיות, והמעשים מהנמוכים והאכזריים ביותר. "הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב …וְאַתֶּם קִרְבוּ הֵנָּה בְּנֵי עֹנְנָה זֶרַע מְנָאֵף וַתִּזְנֶה: …הֲלוֹא אַתֶּם יִלְדֵי פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר: הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים" . (נ"ז, א-ה)
החטאים יצרו מחיצה בין העם ואבינו שבשמים, התחום החברתי ראוי לכל גינוי, בתי הדין לא מתפקדים, "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם… כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֹן שִׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ שֶׁקֶר לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶהְגֶּה: אֵין קֹרֵא בְצֶדֶק וְאֵין נִשְׁפָּט בֶּאֱמוּנָה בָּטוֹחַ עַל תֹּהוּ וְדַבֶּר שָׁוְא הָרוֹ עָמָל וְהוֹלֵיד אָוֶן:…מַעֲשֵׂי אָוֶן וּפֹעַל חָמָס בְּכַפֵּיהֶם: רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרֻצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן … דַּבֶּר עֹשֶׁק וְסָרָה הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר: וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת וּנְכֹחָה לֹא תוּכַל לָבוֹא" (נ"ט, ב-יד).
לעומתן יש נבואות נחמה נפלאות, פסוקים מוכרים וידועים יותר, נבואות הנקראות ב"שבע דנחמתא" . על רקע פסוקי הפורענות, נבואות הנחמה מקבלות משמעות חזקה הרבה יותר. נבואות אלה הנחילו תקוה שיבוא יום וירושלים תחזור לימי תפארתה ומדינת היהודים תהיה לגאון ולתפארת, אור לעולם. בזכותן ומכוחן עם ישראל החזיק מעמד בגלות חשוכה במשך אלפיים ושש מאות שנים. דווקא מתוך החושך יצא אור גדול.
תופעה זו בולטת מאוד גם בפרק האחרון של הספר, שנקרא השבוע כהפטרת שבת ר"ח תמוז, עיינו שם.
דורנו הוא הדור הראשון שראה בהתגשמותן החלקית (בשלב זה), אבל המדהימה של נבואות הנחמה.
גם בימים קשים אלה, שהם הרבה יותר טובים מימי מנשה, מכל הבחינות, נתקדם, לאור המסר של הנביא, בראש מורם, נתעודד, נתנחם, נדבק בדרך הגאולה, נתקן עוד יותר את דרכינו, נתאחד, נכה באויבינו הקמים עלינו ונבנה מדינת מופת, כאן בארץ חמדת אבות.