"נלע"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא: וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ אלא בארץ ישראל …, שהעבודה בקרקע גופה מצווה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים ועל זה ציותה התורה וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ , … וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה? הכא נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה . ואפשר אפילו שארי אומנויות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצווה". [ חת"ס, חידושים סוכה דף לד ע"ב בהסבר הסוגיא בברכות (דף לה ע"ב)].
קל וחומר במצווה להגן על ארץ ישראל והעם היושב עליה מפני צר הבאים להשמידם מתחת שמי השם.
כמובטח, השבוע נמשיך לעסוק בחייליו של יהושע בן נון ובשרות הצבאי של לומדי ומלמדי התורה, שבהם עוסק הפסוק שציטטה הסוגיא בברכות, וביתרונות העצומים גם מבחינה רוחנית, של מדינה יהודית עצמאית.
לפי פשט הפסוקים, בראש הצבא, כבר בתקופת האבות, עמד אברהם אבינו – גדול הדור – שיצא למלחמה בראש הגדוד של חניכיו-תלמידיו, לומדי התורה של אותו זמן. וז"ל הכתוב: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" (בראשית יד, יד).
גם לפי הדרש המובא ברש"י, מי שיצא לקרב עם אברהם ש"קיים כל התורה כולה", היה ה'תלמיד חכם' שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, והוא אליעזר. וז"ל רש"י (שם): "רבותינו אמרו אליעזר לבדו היה". רוב הדעות בסוגיא (נדרים דף לב ע"א) המזכירה אירוע זה, רואות ביציאה של אברהם ותלמידיו לקרב, מעשה מאוד חיובי. גם דעתו היחידאית (שם) של רבי אבהו בשם רבי אלעזר, המתנגדת לגיוס תלמידיו של אברהם אבינו, איננה מתנגדת להשתתפותו של אברהם ה'תלמיד חכם' במלחמה, עוד נעיר שעל רבי אבהו חולקים גדולי האמוראים של הדור הראשון וממשיכי דרכם: רב, שמואל, רבי יוחנן ורבי אמי.
לדעתו של רבי אבהו, אין כל השפעה על שאלת גיוס לומדי התורה בימינו, מכיוון שלא מדובר במלחמת מצווה – "עזרת ישראל מיד צר". כנראה שבמלחמת מצווה, גם רבי אבהו מודה, שכולם צריכים למהר ולהתגייס, כדי להציל את עם ישראל. דעתו של רבי אבהו מצריכה עיון מבחינה נוספת. נצטט את דבריו: "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בת"ח, שנאמר: וירק את חניכיו ילידי ביתו" (נדרים שם) . הביטוי "אנגריא" מופיע פעמים רבות בדברי חז"ל ותמיד משמעותו עבודת סבלות, כנראה מפרכת. כך מסביר גם רש"י בסוגיא במסכת סוטה. וז"ל הגמרא: "דרש רבא: מפני מה נענש אסא? מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר: 'והמלך אסא השמיע את כל יהודה. אין נקי' (מלכים א טו, כב) – מאי אין נקי? אמר רב יהודה אמר רב: אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (דף י עמוד א). רש"י במקום מסביר: אנגריא – עבודת המלך. השמיע את כל יהודה – הזעיקן וישאו את אבני הרמה".
אם כך, אין כל קשר בין דבריו של רבי אבהו, לבין החיוב של כולם לצאת למלחמת מצווה. כיון שהזכרנו את הסוגיא בענייין המלך אסא, נסביר שדווקא משם הראיה היא הפוכה. המלך אסא היה מעורב, רחמנא ליצלן, במלחמת אחים עם בעשא מלך ישראל. הוא עשה מעשים חמורים ביותר בניסיון להיחלץ מהמצור שערך עליו בעשא. אסא שילם כסף וזהב למלך ארם, כדי שחיילי צבא ארם יכו את תושבי הגליל הישראלים, דבר שקשה אפילו לתפוס בחומרתו הנוראה. אסא גם הכריז על גיוס כללי, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, שכלל גם את העוסקים בתורה. במילים אחרות, אסא הכריז על מלחמת אחים כמלחמת מצווה. כמה איום ונורא!!! כמובן שהוא נענש על כך בעונש חמור. כל ניסיון לקשור בין סוגיא זו למלחמת מצווה לעזרת ישראל מיד צר, מעורר תמיהה.
נמשיך עתה לדורו של משה רבנו ותלמידו יהושע בן נון, שני תלמידי החכמים החשובים ביותר מאז ומעולם, שהתחילו את תהליך מסירת התורה עד סוף כל הדורות. "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" (אבות פ"א מ"א). שניהם יצאו למלחמות המצווה והשתתפו בהן בצורה פעילה ומשמעותית, ובכך לימדו אותנו איך נוהגים מנהיגי התורה לדורות. נתפלל כי נזכה ללמוד מהם. יהושע לומד התורה יצא למלחמה בעמלק (שמות יז,ט) ומשה רבנו יצא למלחמה בסיחון מלך האמורי (במדבר כא, יד ואילך) ובעוג מלך הבשן. הוא חיסל את הענק עוג במו ידיו, כמבואר במדרשים: "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" במלחמה , לא כדרך שאחרים עושין שמשלחין חיילות והן באין בסוף אלא כשם שעשה משה … וכן יהושע" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר דף קלד ע"ב, ברכות דף נד ע"ב).
בשבוע הבא, בעז"ה, נמשיך להביא את המקורות בנושא.
בינתיים נאמר: אי אפשר להכריח ולכפות שירות בצה"ל. לא זו הדרך לזכות את כל חלקי הציבור במצווה זו. נקרא למנהיגיו התורניים של הציבור החרדי, שהם אחינו ובשרנו ושותפינו מהרבה בחינות, לקרא לצה"ל ולממשלת ישראל להכריז: אנחנו רוצים להיות שותפים בזכות החשובה להגן על עמנו ומדינתנו, כפי שהיה בכל הדורות שבהם היו לעם ישראל מדינה עצמאית וצבא, תוך תביעה צודקת להבטיח את צרכיו הרוחניים לפי מנהגיו של ציבור זה. קריאה זו תרבה קידוש השם וכבוד תורה, ותקרב בין העם כולו לאבינו שבשמים.