נשאלנו אם מותר לחבר מחיצת שולחן ניידת לשיש בשבת.
נסביר את השאלה:
בבית יש שיש אחד ארוך. מסיבותיה שלה, המשפחה רוצה לחלק את המרחב הארוך של השיש לחלקים מוגדרים. לצורך כך הם חשבו על פתרון פשוט וזול: יש מחיצות שקופות בגובה 40 ס"מ שניתן לחבר לשיש בעזרת כוסיות ואקום הנמצאות בתחתית המחיצה. את המחיצה הזו יקבעו על השיש באופן שיחצוץ בין חלקיו.
דא עקא, שאחד הילדים השובבים אוהב לשחק עם המחיצה, לנתק ולהזיז אותה. השאלה היא אם מותר להחזיר את המחיצה למקומה אם הוא מנתק אותה ממקומה בשבת.
בכדי לברר את הדבר, יש לברר את הדין של חיבור דברים לבית בשבת. את יסודותיה ההלכתיים של הסוגיה כתבנו במסגרת מורנו על הלכות שבת . נעבור על עיקרי הדברים כאן.
רש"י מסיק מהסוגיה במסכת עירובין (דף קב ע"ב) שביחס לתוספת לבניין המחובר לקרקע, אפילו תוספת כלשהי נחשבת למלאכת בונה.
אך במסכת שבת (דף קלח ע"א) רב אומר שמותר לנטות וילון. רש"י מסביר שההיתר הוא מפני 'שדרכו להינתן ולהסתלק כדלת בעלמא'. בדברי רש"י חלקו הפוסקים:
תרומת הדשן מבאר שהכוונה היא דווקא לוילון זמני, שרגילים לתלות ולהסיר תדיר (יש לזכור שבזמנם 'דלת' לא תמיד סבבה על צירים ולא תמיד הייתה מחוברת לקרקע בקביעות).
הבית יוסף אומר שכוונתו היא כמו דלת, הנעה על ציריה, כך מותר לתלות וילון שרגילים להסיט, לפתוח ולסגור. הרמ"א (אורח חיים סימן שטו א) פוסק את הדברים להלכה. לאור זאת המגן אברהם מתיר לתלות וילונות שנועדו לקישוט על הקירות בשבת, מכיוון שלא מדובר במחיצה, בדבר שבונה את הבית.
אך החזון איש אומר שההיתר לתלות את הווילון מתייחס לווילון שמחברים תמיד בצורה זמנית. הוא גם מוכן לקבל את דברי המגן אברהם, כל עוד מדובר על קישוט שנתלה לכבוד שבת, אך לא קישוט שנועד לתלייה לטווח הארוך. החזון איש אומר שמותר להחליף את הפרוכת שעל ארון הקודש, מכיוון שמחליפים אותה בכל שבוע. משמע שבוודאי שחיבור שנשאר לשבוע נחשב זמני (האם יתכן שגם חיבור ארוך יותר ייחשב זמני? יתכן. אך אין לנו ראיה לכך).
מדברי הפוסקים עולה שכאשר מחברים דבר לקרקע (או לבית המחובר לקרקע) יש להתייחס לשלושה משתנים:
א. מטרת החיבור: האם מדובר בדבר המשלים את הבניין (חיבור שכזה חמור יותר) או דבר העומד בפני עצמו (כמו קישוט, שדינו קל יותר).
ב. חוזק ועוצמת החיבור.
ג. אורך הזמן בו מתכוונים שהחפץ יישאר מחובר.
מבחינת המטרה, במקרה זה מדובר בחיבור מחיצה המשמשת את השיש, ולא דבר העומד בפני עצמו. דינו חמור יותר מהדין של קישוט.
מבחינת חוזק ועצמת החיבור: בשמירת שבת כהלכתה (פרק כג סעיף לט) פוסק שחיבור ואקום נחשב חיבור חזק, שכן ניתן להשתמש בו לתלייה דברים לטווח הארוך. כמובן שיש לבחון את חיבור הוואקום המדובר: מטבע הדברים, ישנם חיבורי ואקום שחיבורם חזק ויציב, ויהיו אחרים שקל יותר להסיר ולהזיז. במקרה זה מדובר על חיבור ואקום שילד מנתק אותו תדיר. סביר שהיכולת שלו לנתק את המחיצה אומרת שהחיבור אינו יציב במיוחד.
יתרה מכך, ברור שיש הבדל בין חיבור ואקום וחיבור עם מסמרים או ברגים. את שניהם ניתן להסיר. אך הסרת הבורג גם דורשת מאמץ וגם פוגעת בקיר במידה מסוימת. לעומת זאת, הסרת הוואקום קלה ואינה פוגעת בבית.
אם כך, יתכן והגדרת החיבור של הוואקום תושפע משאלת ארוך הזמן שמצפים שחיבור זה יחזיק מעמד. אם תולים מתלה למגבות בעזרת ואקום, ומבחינה עקרונית אין כוונה להזיז את הוו, זה שונה מתליית דברים אחרים שברור לאדם שיזוזו. דבר זה לא מגדיר רק את הקריטריון השלישי, אורך הזמן, אלא גם מגדיר את עצמת החיבור בצורה נכונה ומדויקת יותר.
אם נשוב למקרה שלנו: לכאורה גם כאן הדבר יהיה תלוי בצפי של המשפחה. אם כוונת המשפחה להשאיר את המחיצה באופן קבוע, ובמקרה יש ילד שמצליח לנתק את המחיצה ולהזיז אותה, לכאורה נכון יותר להתייחס לזה כתוספת שנועדה להישאר מחוברת לטווח הארוך. אם כך, יש כאן את כל הקריטריונים לחומרה: מדובר בדבר המשלים את היכולת להשתמש בשיש כראוי, המחובר בעזרת ואקום שיכול ורצוי שיישאר במקומו, ולכן הדבר אסור.
אך במקרה שלנו נשמע שיש שתי סיבות להקל: ראשית, אם היכולת של הילד לנתק את המחיצה מראה לנו שהחיבור אינו עמיד במיוחד, הרי שיש מקום להקל בזה. יתרה מכך: גם אם הניתוק אינו קל, אך הילד יודע איך לעשות זאת, ואף על פי כן המשפחה בוחרת בוואקום מתוך ידיעה שקל להזיז את המחיצה, ואין להם ציפייה אמיתית שהמחיצה תישאר שם ליותר משבוע בכל פעם (כפי שעולה מהחזון איש, כאמור), אין כאן חיבור שבכוונת המשפחה שישאר קבוע, ולכן הדבר מותר .