ביום ששי אחר הצהריים זכינו להפתעה נחמדה. השכנים הגיעו עם מגש פירות משובח. שאלנו אותם במה זכינו. תשובתם הייתה שעיקר כוונתם לברר נושא הלכתי, ולצורך כך הכינו את המגש. הסברתי שאשמח לדון בהלכה, אך יתכן ואאלץ להשאיר את מגש הפירות אצלי בכדי לוודא שאני מבין את הנושא לאשורו. הם השיבו שכמובן שזו הייתה כוונתם.
כל כך על שום מה?
במגש המפואר הפירות היו מעוצבים בצורות נאות שונות, וכן חלק מקליפות הפירות: קליפת התפוז, עם מעט מהפרי, הפכה לקערה לסלט פירות, קליפת האבטיח אף היא שימשה כקערה מפוארת.
שאלתם היא אם יש בעיה לייצר קערה שכזו בשבת: לחתוך את הפירות, וכן את קליפת הפירות, לצורות השונות.
סוגייתנו מתחילה ממסכת ביצה (דף לג ע"ב) שם קובע רב יהודה שאין איסור של תיקון כלי באוכל, אפילו של בהמה. מדברי הגמרא יש להבחין בין שלושה דברים שונים:
א. קיסם, או חתיכת עץ, שלא הוכן לשימוש: אסור לטלטל מפני שהוא מוקצה, ואם ישייף אותו באופן שמתקן אותו עובר על איסור דאורייתא.
ב. עצי בשמים: מותר לטלטל, ומותר למלול (לשפשף גם באופן שמפרק את העלים ואת העץ כדי להפיק את ריחו), אך אסור לעשות ממנו משהו אחר.
ג. מה שראוי למאכל (בהמה, והוא הדין למאכל אדם): אין איסור של מחתך או תיקון כלי.
השו"ע (סימן שכב סעיפים ד-ה) פוסק את הדברים להלכה. הניסוח שלו הוא "אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי". על פניו המשמעות היא שאין שום איסור לחתוך כל דבר שראוי למאכל, בכל אופן שהוא (ובתנאי שלא יהיה בכך ביזוי או השחתה של אוכל, כמובן, ללא קשר לשבת).
אך יש שתי סוגיות נוספות שדורשות את תשומת לבנו:
במסכת שבת (דף קלט ע"ב) רב הונא בר רבי חיון מכניס ראשי שום לתוך חבית באופן שסותם את פיו. מפשט הגמרא עולה שהדבר מותר לתלמידי חכמים בלבד, ורק באופן של הערמה.
הרמב"ם (הלכות שבת פכק כג ג) והשולחן ערוך (שיד יא) פוסקים שמותר לתלמיד חכם להשתמש במאכל כדי לסתום נקב שכזה, שכן אין תיקון כלים במאכלים, אך אסור להתיר זאת ברבים, מפני שאנשים יטעו ויתקנו את הנקבים של הכלים בדברים שאינם מאכלים.
אמנם מצאנו כאן גזירה האוסרת לתקן כלים בעזרת מאכלים. אך נראה שאיסור זה מתייחס לתיקון של כלים העומדים בפני עצמם, מחשש שיתקנו אותם בעזרת חומרים שאינם ראויים לאכילה. אך אין מקור לגזור על תיקון כלים הראויים למאכל בפני עצמם.
סוגיה נוספת מופיעה במסכת ביצה (דף כח ע"א). רב חייא בר אשי אוסר לשוחט לעשות בית יד בבשר טרי ביום טוב. כלומר, כדי להקל על טלטול הבשר הטרי הביתה, היו עושים חור, מעין ידית, בבשר, ובעזרתה היו נושאים את הבשר. הגמרא מתירה לעשות את בית היד עם האצבעות, אך אוסרת על השוחט לעשות את הידית עם סכין.
מדוע אסור לעשות בית יד בבשר? רש"י מסביר שזה דרך חול. כך גם הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק ג הלכה ו) פוסק "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול". יצוין שאותה הלכה נפתחת באיסור להפשיט את העור מהבהמה בצורה אחידה, דבר שישמור על ערך העור בצורה מיטבית, אך היא טרחה גדולה. מכיוון שאין שימוש בעור ביום טוב, אין היתר לטרוח כדי לשמור על איכות העור. משמע שלפי הרמב"ם איסור יצירת הנקב בבשר נובעת מטרחה שאיננה מוצדקת, כמעשהו בחול, ביום טוב.
אך רבינו חננאל והר"ן (על הריף על אתר) פוסקים שהדבר אסור מפני שהוא נראה כעושה כלי ביום טוב, כן הוא מתקן ידית מסודרת לבשר.
המשנה ברורה (בשער הציון סימן תק ס"ק טז) מביא את מחלוקת הראשונים, ואינו מכריע בה.
אך הדבר מפתיע ביותר, שכן מהסוגיה בביצה דף לג (ע"ב) עלה שאין איסור לייצר כלים מדבר הראוי למאכל. אם כך, מדוע כאן ראו רבינו חננאל והר"ן לאסור את יצירת הידית של הבשר מחמת איסור יצירת כלי?
נראה שדבריהם קשורים לסוגיה הקודמת. חיתוך המאכל המקצועי של השוחט עשוי להיראות לאנשים כעשיית כלי, ויתכן שהם לא יבחינו בהבדל בין יצירת כלי ממש ובין הנקב המקצועי הזה.
אם כך הם פני הדברים, איסור החיתוך באופן המייצר כלי יהיה קיים רק אם החיתוך הוא מקצועי באופן שעשוי להטעות אנשים לחשוב שמותר לייצר כלי בשבת.
בשמירת שבת כהלכתה (מהדורת שנת תש"ע פרק יא הלכה טו) מובאת בתוספת (באותיות הקטנות, לא בהערות שבשולי העמוד) הבחנה בין חיתוך המאכל לצורך המאכל או האדם, ובין חיתוך המאכל לצורך אחר. הוא אומר שההיתר לחתוך את המאכל לכל צורך הוא רק ביחס לצורך גופו של האדם (כמו חציצת השיניים, או קיסם לתחוב בעזרתו מאכל אחר וכדו'), אך לא לדבר שאינו צורך של האדם.
אם כוונת הדברים ליישב את היחס בין הסוגיות, על פניו הדברים מחודשים ביותר. מדבריו משמע שעקרונית אסור לחתוך דבר הראוי למאכל באופן המאפשר שימוש שונה, אך יש היתר לצורך האדם. אך ניסוח הגמרא, הרמב"ם והשו"ע הוא "אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי". משמע שאין כאן היתר מיוחד, אלא קטגורית אין איסור מלאכה בכך.
יתרה מכך: מהגמרא במסכת שבת שהבאנו עולה שהשימוש בשן שום לסתום חור של חבית מותר מצד הדין, ואסור רק משום מראית עין. קשה לומר שגם שם מדובר בהיתר מיוחד. ההיפך הוא הנכון: שם מדובר על איסור מיוחד משום מראית עין.
בטור הבא נסכם את שהבאנו כאן ונתייחס להלכה למעשה.
ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב