לפני מספר שבועות התחלנו לברר את משמעותו של הזימון. הצגנו מחלוקת אם הזימון הוא הכנה לברכת המזון בלבד, או שהוא נושא תוכן עצמאי. הצענו שלפי השיטות שהזימון נושא תוכן עצמאי תוכנו הוא הודיה לקב"ה על הנאת האכילה המשותפת.
סיימנו בדוגמא לדבר מדברי הרשב"א. הוא אומר שמי שענה לזימון עם שניים כבר אינו מסוגל להצטרף לזימונם של שניים אחרים האוכלים על אותו השלחן. אך מי שאכל עם שניים ובירך ללא זימון עדיין רשאי להשלים עבורם את הזימון. הם יקיימו את מצוות הזימון בעזרתו, אך זימונו לא ייחשב זימון. מדוע? מפני שאחרי שהוא בירך על המזון, הוא אינו יכול להודות לקב"ה, בנפרד, על האכילה המשותפת. אך שני האחרים אכלו יחד עמו, ולכן מצידם הם עדיין יכולים להודות לקב"ה, בשיתופו, על האכילה המשותפת.
הרשב"א מתייחס למי שכבר בירך ברכת המזון. אך האם אדם רשאי לענות לזימון יותר מפעם אחת?
במסכת ברכות (דף נ ע"א) רב הונא מתאר מציאות מחודשת בדיני זימון. רש"י מסביר את המקרה כך: שלוש קבוצות של שלושה אנשים יושבים בנפרד. שניים מכל קבוצה עוזב. כעת שלושת האחרים מתיישבים יחד, אחרי שסיימו לאכול אך לפני שבירכו ברכת המזון. רב הונא אומר שמשהתיישבו יחד הם חייבים לזמן יחד, למרות שהם לא אכלו יחד! רב חסדא מדגיש שהדברים נכונים רק בתנאי שבמקור אכלו עם לפחות שני אנשים אחרים. רבא מוסיף שזה רק אם לא ענו לזימון קודם לכן.
יש כאן חידוש עצום בחשיבה שלנו על זימון. דומה שאנו רגילים לחשוב שחובת הזימון חלה על שלושת האנשים שאכלו יחד, וכל עוד דווקא האנשים שאכלו יחד עדיין נמצאים יחד. מתברר שחובת הזימון חלה על כל אחד מהפרטים שאכל יחד עם האחרים, באופן פרטי. כלומר, בכדי שאפשר יהיה לזמן צריכים לעמוד בשני תנאים שונים: אכילה יחד עם לפחות שני אנשים נוספים; והשתתפות עם עוד שניים החייבים בזימון בשעת הברכה. אך אין הכרח שהאנשים איתם מזמנים יהיו האנשים איתם אוכלים.
רבינו יהודה בעל התוספות מקשה על פירושו של רש"י שלפי ההסבר שלו רבא לא חידש דבר: וודאי שאחרי שהאדם בירך הוא אינו יכול להצטרף לזימון? לכן הוא מסביר מעט אחרת:
שלוש קבוצות של ארבעה אנשים. מכל קבוצה נפרד אדם. שלושת הללו יכולים לשבת יחד ולזמן. עד כה הדברים תואמים את דברי רש"י. רבינו יהודה מסביר שרבא אומר שאם קבוצת המקור תזמן, האדם שהיה מחובר לקבוצה זו הפסיד את הזימון.
רבינו יהודה מבין שיש גבול לאוטונומיה והנפרדות של החברים שאכלו יחד. אמנם יש מקום לראות כל אחד מהם כחייב בזימון, וכך לצרף שלושה אנשים מקבוצות שונות לזימון אחד, אך זה רק מכוח קבוצת המקור, שהרי ברכת הזימון מודה על האכילה המשותפת של הקבוצה ההיא. אם קבוצת המקור כבר זימנה, הרי שהייתה הודאה על האכילה המשותפת של הקבוצה, ולכן היחיד אינו יכול להצטרף לזימון, גם אם הוא אישית לא זימן איתם.
הרא"ש מקבל את שני הפסקים, ומבחין בין המקרים:
במקרה של רש"י, מי שענה לזימון כבר הודה לקב"ה בברכת הזימון, וגם אם יאכל עוד עם הקבוצה החדשה הוא לא ייספר לזימון. אך במקרה של רבינו יהודה הזימון של קבוצת הגרעין מפקיע את החובה הנוכחית שלהם בזימון. אך הם לא זימנו. לכן אם שלושתם יתיישבו וימשיכו לאכול, יהיו רשאים לזמן כקבוצה עצמאית.
השולחן ערוך פוסק את הדברים למעשה, נצטט את לשונו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קצג סעיף ה
ג' שבאו מג' חבורות של שלש שלש בני אדם, ונתחברו אלו השלשה, אם זימנו עליהם במקומם כגון שהפסיקו כל אחד לשנים עד שאמרו הזן, שוב אינם יכולים לזמן, אפילו אכלו אחר כך יחד וגמרו סעודתן ; ואם לא זימנו עליהם במקומם, חייבים לזמן ואינם רשאים ליחלק, ואפילו לא אכלו אלו הג' ביחד משנתחברו
סעיף ו
שלש חבורות שהיו בכל אחת ארבעה, ופירש אחד מכל חבורה ונצטרפו לחבורה אחרת וזימנו הג' הנשארים, פרח זימון מינייהו כיון שחבריהם זימנו; וה"ה אם לא היו בכל חבורה אלא ג', והלך אחד מכל חבורה קודם זימון ונתחברו אלו הג' ובא א' לכל חבורה ונצטרף עם ב' הראשונים וזימנו יחד, פרח זימון מאלו הג' כיון שכבר זימנו חבורתם אף על פי שלא זימנו עמהם
מן הדברים שוב למדנו השלכות מפתיעות לכך שהזימון אינו רק מכין את המסובין לברכת המזון, אלא גם מהווה ברכת שבח והודאה לקב"ה על האכילה המשותפת. בעזרת ה' בפעם הבאה נתבונן בהשלכות נוספות לעניין זה.
ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב