English | Francais

Search


> > > תאגיד בדיני חושן המשפט הרב סיני לוי

תאגיד בדיני חושן המשפט הרב סיני לוי

א. מבוא
מטרת המאמר, אינה לדון בשאלה התיאורטית בדבר מעמדה של חברה על פי ההלכה[2]. המטרה היא לבחון האם, ועד כמה פסיקה על פי ההלכה[3] בתביעות שונות כלפי החברה בע"מ וכלפי עובדיה, יוביל לתוצאה דומה לנוהג על פי החוק הישראלי.
יש לדון, מחד, על הבסיס ההלכתי לצמצום החיובים ולהגבלת האחריות של בעלי המניות בחברה. להלן נראה שהגבלת האחריות אפשרית על פי ההלכה, ככל תנאי שבממון. מאידך, יש לעמוד על הבסיס ההלכתי לייחוס פעולות של נציגי החברה לנכסי החברה – הרחבת החיובים. בנקודה זו יש לבחון בנפרד מקום בו פעל הנציג כראוי וכפי שציפו ממנו משלחיו, ובנפרד, מקום בו פעולת הנציג הזיקה לחברה או היה בה איסור, דבר שעשוי למנוע החלת דיני השליחות על פעולותיו של הנציג. לצורך הבנת חיובים אלו נציע מסגרת חדשה. 
ב. השאלות העקרונית.
1. החברה – בעלי המניות
נחלקו הפוסקים האחרונים כיצד יש להתייחס לחברה בע"מ, מן הבחינה ההלכתית.. המאפיינים העיקרים של החברה בע"מ, היוצרים את הדיון, הן העובדות הבאות: בעלי המניות אינם ערבים ואינם נתבעים באופן אישי על חיוביה של החברה. כמו כן אין לבעלי המניות נגישות ישירה אל נכסי החברה, אלא רק זכאים לרווחים מן הפעילות העסקית שלה[4]. בהתאם לכך בחוק הישראלי והכללי החברה מתוארת כיישות משפטית עצמאית.
לכאורה, אם בעלי המניות הם בעלים על החברה ונכסיה, חיובים של החברה הם חיובים של בעלי המניות, וניתן לתבוע אותם באופן אישי.
מאידך, המודל של חברה כישות משפטית עצמאית נותן מענה לכך שאין יכולת לתבוע את בעלי המניות בחברה.
2. נציגי החברה (מנכ"ל) – החברה/בעלי המניות.
מבחינה מעשית ישנו גורם משמעותי נוסף והוא האנשים הפועלים בשם החברה.
על פי החוק פעולת נציגיה האנושיים החברה (האורגנים של החברה) כפעולה של החברה[6]. בדרך כלל[7], לא ניתן לתבוע את הפועלים בשם החברה בגין חיובים  שנעשו בשם החברה (מנכ"ל לווה כסף בשם החברה ועבורה).
כעת יש לשאול מחד כיצד יש להבין האם וכיצד מחוייבים נכסי החברה בשל מעשה מנכ"ל החברה, ומאידך האם על פי ההלכה קיימת יכולת תביעה אישית כלפי נציג החבר החברה (יהיה זה המנכ"ל או הפקיד הזוטר ביותר).
מבט ראשון על שאלות אלו מוביל למושג השליחות. אכן, שאלות אלו מקבלות משמעות יחודית במקום בו פעולת המנכ"ל לא תרמה לחברה, ולפעמים נעשית גם בצורה אסורה מן הבחינה המשפטית וההלכתית.
במצב זה יש לשאול, כיצד שליחות זו תקפה במקרים ששליחות אינה מועילה בהם. לדוגמא עשיה שמהווה טעות על פניה – מדוע אין השליחות מתבטלת מטעם 'לתיקוני שדרתיך ולא לעיוותי'. וביותר, פעולה האסורה על פי דין, האם אין השליחות לוקה בכלל ש'אין שליח לדבר עבירה'. ואם כן, לכאורה לא ניתן לחייב את נכסי החברה – דהיינו את בעלי המניות - באותם חיובים.
ג. הבחנה בין חיוב מכח הסכם לבין חיוב שלא מכח הסכם.
נראה, שבאופן מוקדם להכרעה בשאלות העקרוניות יש להבחין בין חיוב הנובע מהסכם – חיוב מרצון, לבין חיוב שלא בא על רקע של הסכם בין צדדים, לדוגמא חיוב על רקע נזק, חיוב על פי דין.
במקרה של תביעת ממון על רקע של הסכם שהוא התחייבות מרצון, אין צורך להכריע בשאלות העקרוניות לעיל. שכן, ברור שהסכם (ודאי בכתב, וודאי שנעשה על רקע של יעוץ משפטי) נעשה מתוך הנחה של "מנהג המדינה", המגביל את החיוב של בעלי המניות ואת החיוב של נציגי החברה. כלומר, גם אם נבין שבעלי המניות בעלים על נכסי החברה, הכורת הסכם עם החברה מגביל את חבות הבעלים לנכסי החברה בתורת אפותיקי. הכורת הסכם עם חברה מקבל על עצמו שלא תהיה לו יכולת גביה אלא מאותם נכסים, ולא מכל נכס אחר של בעל החברה. ובכגון זו, כל תנאי שבממון – קיים.
כמו כן, אין המבצע עסקה עם חברה בע"מ מצפה לביצוע ההסכם על ידי הנציג הספציפי של החברה עימו כרת את החוזה, וברור שאין זו התחייבות אישית של אותו נציג. חובת החברה באחריות נכסיה נוצרת במסגרת דיני השליחות, ונושא זה ידון בפירוט להלן.
לסיכום נקודה זו: הגבלת האחריות של החברה (צמצום החיובים), ככל שמדובר בתביעה על יסוד התחייבות מרצון, אינה תלויה כלל בשאלת מעמדה העקרוני של החברה. גם אם חברה היא סוג של שותפות הפועלת על פי דיני השליחות, המתקשר בעסקה עם חברה מודע להגבלת האחריות ורק נכסים אלו משתבעדים לקיומם של חיובי החברה.
אך, בתביעה שאינה מיוסדת על הסכם אלא חיוב מכח מעשה נזק, יש לשאול האם ומדוע יש לצמצם את היקף החיוב רק אל נכסי החברה, ולא אל נכסיהם של בעלי המניות או מבצעי הפעולה?
ד. שליחות כבסיס לחיוב נכסי החברה בתוצאות פעולות נציגיה:
הגישה ההלכתית הנותנת תוקף הלכתי למושג החברה כישות משפטית עצמאית, על כורחה צריכה לטעון שהיא מקבלת גם את "תורת האורגנים", הקובעת שפעולת נציגיה האנושיים כפעולתה של החברה עצמה. שכן, אם נותנים משמעות הלכתית ליישות העצמאית, יש לכלול באותו מושג גם את יכולת הפעולה של אותה ישות. הישות הכלכלית העצמאית – החברה – אינה יכולה לבצע פעילות כלשהי בעצמה. לכן, פעילותה ודאי מתבצעת על ידי נציגיה האנושיים, כמתואר בסעיפים 46-47 לחוק החברות תשנ"ט 1999. (ראה הערה 24)
לפי גישה זו אין צורך להשתמש במושג השליחות. על כן, פעולות שמבחינת ההלכה לא ניתן ליצור בהן שליחות, גם הן מיוחסות לחברה, באשר פעילות נציגיה מבטאת את אופן הפעילות הראשונית של החברה.
1. בעלי המניות.
מדוע אין ליחס את חובות החברה לבעלי מניותיה?
אם מדובר על חובה חוזית, כאמור לעיל (ב'), יש לפרש את ההסכם שנכסי החברה הם הערבים היחידים לאותם חיובים חוזיים, ולא בעלי החברה או נציגיה.
לגבי חיובים נזקיים שנוצרו מכך פעולת נציגי החברה, מן הבחינה ההלכתית, באופן בסיסי אין מקום לתובעם מבעלי המניות בחברה, כיון שהם לא ביצעו באופן אישי את מעשה הנזק. השאלה היא הפוכה, מה הבסיס לחיוב נכסי החברה בשל פעולות נזקיות של נציגיה. 
2. נציגי החברה.
מהו היסוד ההלכתי מכוחו נוצרים חיובי החברה בעקבות פעילות של נציגיה ועובדיה[9], ומדוע אין ליחס את חובות החברה לנציגיה באופן אישי?
דיני שליחות:
נראה, שאומדן הדעת הוא שהמשלח (בעלי המניות) נכון לקבל על עצמו כל תוצאה של שלוחיו (נציגי החברה), שאם לא כן אין מי שיסכים לפעול מול נציגי החברה. לא ניתן לבצע שום פעילות עסקית אם תתאפשר הטענה של 'לתקוני שדרתיך', שכן רוב הפעילות העסקית נעשית ע"י שלוחים  של הבעלים. אדם לא יבצע שום עסקה עם נציג חברה אם ידע שלבעלים יש יכולת לבטל את תוקף העסקה[12]. אומדן דעת זה מבוסס גם על הקביעה החוקית המייחסת מעשה האורגן לחברה בכל מצב, וממילא זה מנהג המדינה, ועל פיו יש לפרש את השליחות.
במקום בו המשלח מקבל על עצמו על תוצאת מעשיו של משלחו, לא מתקבלת טענה של 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וכך נפסק בשו"ע חושן משפט סימן קפ"ב ס' ג':
אם התנה עמו שעשהו שליח בין לתיקון בין לעוות, אפי' מכר לו שווה מנה בדינר, או לקח לו שווה דינר במנה אינו יכול לחזור בו וחייב המשלח ליתן כפי התנאי
לכן נראה, שעל פי ההלכה יש ליחס פעולת נציגיה של החברה לנכסי החברה מכח דיני שליחות, גם במצב בו הפעולה יצרה לנכסי החברה הפסד ולא תועלת.
תוקף השליחות במעשה שיש בו איסור: לגבי פעולה שמהווה עבירה, חל הכלל 'אין שליח לדבר עבירה'. אם כן לא ניתן לחייב את נכסי החברה – דהיינו את בעלי המניות – בחיובים הנגזרים מפעולה שיש בה עבירה. גם מעשה נזק בכלל עבירה הוא, ועל כן לא ניתן ליחסו למשלחיו. לדוגמא, אם עובד בחברת יעוץ, נתן עצה רעה ללקוח, באופן בו הוא חייב מדין מראה דינר לשולחני. האם ומדוע יש יסוד לתביעה כלפי נכסי החברה[13].
הכלל של 'אין שליח לדבר עבירה, מתייחס גם לשליחות למעשה נזק, שכך שנינו במסכת בבא קמא[14]:
הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן פָּטוּר בְּדִינֵי אָדָם, וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם.
שִׁלַּח בְּיַד פִּקֵּחַ הַפִּקֵּחַ חַיָּב.
ובגמרא, קידושין מב/ב
'שילח ביד פיקח פיקח חייב', ואמאי, נימא שלוחו של אדם כמותו!        
 שאני התם דאין שליח לדבר עבירה דאמרינן דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים
לפיכך נראה, שמכח יסודות השליחות הרגילים, לא ניתן לחייב את נכסי החברה על מעשי נציגי החברה אשר יש בהם מעשה נזק או איסור. במקרה זה לא מצאנו שיש מקום לחייב את השולח על מעשי העברה של השליח, גם אם שלח אותו במפורש למעשה האיסור. הטעם הוא שאי תקפות השליחות אינו נובע מאומדן הדעת של המשלח, אלא הוא טעם מהותי, שהתורה לא נתנה תוקף לשליחות זו.
בכלל שאלה זו יש לעמוד על כך שפעמים נציגי החברה הינם גויים, אשר על פי ההלכה 'אין שליחות לגוי'[15].
שליחות הלכתית ושליחות מציאותית:
מצאנו שיטות הנותנות תוקף הלכתי ליחוס מעשיו של אדם למשלחו, גם במקום שדיני השליחות הרגילים אינם נותנים לו תוקף:
מקור אחד הוא שיטת רש"י בשליחות לדבר עבירה בשותפים: הסוגיה בבא מציעא ח/א מביאה את הדין ששותפין שגנבו חייבים (כפל וד"ה אם טבחו או מכרו), מטעם שמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ופרש"י:
ואילו שותפין שגנבו - והאחד הוציאה מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו, אמרינן בבבא קמא  (עח, ב)  דחייבין.
שאר הראשונים חלקו על פירוש רש"י בסוגיה, ואלו דברי הריטב"א (ובדומה כתבו גם התוס', הרמב"ן ועוד)
 שותפין שגנבו. פרש"י שגנב אחד מהם לדעתו ולדעת חברו, ולא דק, דא"כ למה שניהם חייבין דהא בגניבה אין שליח לדבר עבירה! ובמכירה וטביחה הוא דרבייה רחמנא כדאיתא בב"ק (ע"א א'),           
אלא הכי פירושו שותפים שגנבו ביחד שמשכו שניהם את הגניבה,  וכן פר"י ז"ל.
מדברי רש"י משמע אם כן שבשותפים יש שליח לדבר עבירה. לכאורה יתכן לממש יסוד זה ביחס לפעולת נושא משרה בחברה. אכן, כיון שהטעם שם הוא 'מיגו דזכי לנפשיה, זכי נמי לחבריה', בנציג אשר אין לו חלק ונחלה במניות החברה, לא מתקיים טעם זה, שבפעולתו אינו זוכה לנפשיה כלום ועל גן גם לשיטת רש"י אין בכוחו לזכות לחבריה.
כמו כן הקושיה להלן מן הסוגיה בבא קמא דף נא ע"א קשה על פרש"י. מכח קושיה זו הוכיח ה"שער המשפט[16]" כשיטת שאר הראשונים.
מקור שני הם דברי רב נחמן (בבא מציעא י/א) הסובר שהמגביה מציאה לחבירו, לא קנה חבירו. טעמו, שהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. הגמרא (שם) מקשה עליו מן הברייתא, שם מבואר שפועל שנשכר לכלל המלאכות, אם מצא מציאה, מציאתו לבעל הבית. רב נחמן מתרץ: "שאני פועל דידו כיד בעל הבית הוא".
ה"מחנה אפרים" (הלכות שלוחין ושותפין, סימן יא) מסביר "מה שאין כן בפועל, דכיון דפועל גופו קנוי לבעה"ב לגמרי, חשיב ידו יד בעה"ב ממש, ונמצא שאין דין הפועל והשליח שווים, דשליח שרוצה לזכות לחבירו היינו היכא דקא מכוון לזכות לחבירו, אבל אי לא כוון לזכות לחבירו לא קנה חבירו…, אבל פועל שנשכר לכל מלאכת בעל הבית ואפילו למציאה, אפילו אי בשעה שהגביה המציאה לא היה בדעתו להגביה אלא לעצמו, הרי הוא של בעה"ב".
כלומר, הזיקה בין פעולת הפועל וייחוסה לבעל הבית היא מציאותית, ולא נובעת מדיני השליחות, ועל כן רחבה יותר. אחת הנפ"מ אותן מביא ה"מחנה אפריים" לתפיסתו היא "ולפ"ז יש לומר דאם שכר פועל לתקן המעקה ה"ז מברך עליו, דחשוב כאילו הוא עצמו עשהו". כלומר, לדעת ה"מחנה אפרים" היותו של אדם שכירו של אחר, יש בה כדי ליחס למשלח פעולות שנעשו על ידי מי שלא נאמרו בו דיני שליחות. בכך יש מענה לשאלת יחוס תוצאות של פעולותיו של גוי המשמש פועל של החברה.
לכאורה ניתן היה לטעון, שלפועל בהיותו 'יד בעל הבית' יש אפשרות להיות גם שליח לדבר עבירה.
אומנם, נראה שיש לדחות את האפשרות לשימוש ביסודות אלו לחייב את בעה"ב בפעולות הפועל. המשנה בבא קמא פרק ח משנה ד אומרת:
הָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה פְּגִיעָתָן רָעָה, הַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב, וְהֵם שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים פְּטוּרִין, אֲבָל מְשַׁלְּמִין לְאַחַר זְמַן; נִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה, נִשְׁתַּחְרַר הָעֶבֶד חַיָּבִין לְשַׁלֵּם.
לכאורה, לתפיסתו של המחנה אפרים, יש לייחס פעולת העבד לאדונו וממילא לחייבו בנזקים שגרם העבד. לכאורה, ניתן לדחות קושיה זו ולומר, שיש ליחס פעולת פועל או עבד לאדונו, רק במקום שבעל הבית מעוניין באותה פעולה, אך לנזיקין, לעולם לא שלחו.
גמ' אמרי בור של שני שותפין היכי משכחת לה?      
הניחא אי סבירא לן כר"ע… היכי משכחת לה?       
אי דשוו שליח תרוייהו ואמרי ליה זיל כרי לן ואזל כרה להו אין שליח לדבר עבירה!         
ואי דכרה האי חמשה והאי חמשה נסתלקו להו מעשה ראשון …        
אמר רבי יוחנן כגון שעקרו שניהן חוליא בבת אחת והשלימו לעשרה מאי רבי
אילו ניתן היה לשוות פועל כשליח לדבר עבירה, ולו רק לתוצאות הממוניות, היה ניתן להעמיד הסוגיה בששכרו פועל. מוכח אם כן שמעמד הפועל אינו יוצר שליחות בעוצמה כזו המאפשרת שליחות לדבר עבירה[18], יחוס תוצאות פעולת עבירה למשלח.
בשורות הבאות אציע כיוונים שונים על פיהם נראה, לענ"ד, לחייב את נכסי החברה בכל חיוב בו החוק מחייבה[19]:
ה. השימוש ב'חברה' – בחירה מרצון.
בפרק זה, ברצוני להדגיש נקודה, אשר לפי דעתי יש לה השלכות הלכתיות מכיוונים שונים. לאחר מכן, אציג קטגוריות הלכתיות המושפעות לדעתי מעובדה זו, ולפיהן יש להסיק כי פסיקה על פי ההלכה בתביעות שונות כלפי החברה בע"מ וכלפי עובדיה, יוביל לתוצאה דומה לנוהג על פי החוק הישראלי.
אדם אחד או מספר אנשים עשויים לבחור לרשום תאגיד[20] אצל רשם החברות ממספר מניעים, ונפרט אחדים מהם[21]: התאגיד מאפשר הפעלת מערכת עסקית בה מתקיים העקרון של הערבון המוגבל. אכן, ניתן לרשום חברה כזו שלא מתקיים בה עקרון זה[22], דבר המוכיח שאין זה המניע היחיד לרישום חברה. טעם נוסף הוא העובדה שייסודה של חברה מסדיר באופן פשוט מערכת יחסים ענפה בין הפרטים השונים בתוך התאגיד (שהיא מערכת חוזית בין בעלי מניות, עובדים, חברי הנהלה ועוד) על פי חוק החברות. רישום התאגיד, משנה גם את מערכת היחסים בין התאגיד לבין המדינה וציבור אזרחיה. שינויים אלו באים לידי ביטוי באופן משמעותי בחובת משתנות  לרשויות המס[23], שיקול מרכזי בבחירת המסגרת העסקית. התאגיד, כישות משפטית עצמאית בעיני החוק, עשוי לזכות לזכויות שונות, גם לזכויות שהאדם כפרט (או גם קבוצת אנשים) לא תמיד היה בכוחו לזכות בהן. לדוגמא, אפשרות להיות צד להליך משפטי.
כניסה למסגרת העיסוק בתוך המבנה של תאגיד, היא בחירית, ואין המדינה כופה את השימוש באותה מסגרת. הבוחר להקים חברה עושה זאת מתוך שיקלול היתרונות והחסרונות של השימוש במבנה עסקי זה.
להלן אטען, שבשל העובדה שאדם בחר להשתמש במערכת כלכלית של תאגיד, הוא בחר, וקיבל על עצמו את החובות הכלולות באותה בחירה. כבר בשלב זה אני מבקש להבחין בין 'בחירה' זו, לבחירות מסוג אחר. לכאורה, במידה דומה, ניתן לטעון, כי אדם הבוחר להלך ברחוב, בוחר לקבל עליו את חוקי הנזיקין (כולל גרמות, שעל פי ההלכה אין הוא חייב בהן). בדומה, בעל פיצריה, הבוחר להעסיק שליח, בוחר ומקבל על עצמו את האחריות השילוחית של מעביד, הקבועה בסעיף 13 לפקודת הנזיקין (ויהיה חייב מטעם זה על פי ההלכה בנזקין בשל תאונה שיגרום המועסק שלו[24]).
ההבחנה בין מהותה של הבחירה בשימוש במבנה העסקי של תאגיד, לבין הבחירה בדוגמאות האחרות חדה וברורה. הזכות והיכולת להלך ברחוב אינה נובעת מן המדינה או החברה הכללית. זוזכות אישית, של אדם באשר הוא אדם, כל שאינו פוגע בזולת. גם הזכות והיכולת להעסיק אחר (שליח הפיצה) היא זכות אישית של כל אדם כאשר הדברים נעשים בהסכמת המועסק. הליכה ברחוב, או העסקת פועל, אינה מבטאת נכונות סובייקטיבית לקבל את התוצאות המשפטיות החוקיות של אותה התנהגות. אין גם קשר הגיוני פנימי בין הפעולה לבית תוצאותיה החוקיות. גם מן הבחינה האובייקטיבית אין זה נכון לומר שלא הגיוני לתאר אדם ההולך ברחוב, בלא שיוטלו עליו חוקי הנזיקין הישראלים. אין זה נכון לטעון כי אין לתאר העסקת עובד, ללא חבות המעסיק בנזיקין[25]. הבדלים זה נובעים מכך שמושג ה'תאגיד' אינו מושג 'מציאותי', 'ראשוני' – התאגיד הוא מושג יציר כפיו של החברה והכלכלה האנושית.
דומני, שליסוד בחירי זה משמעות הלכתית בשני מישורים: המישור הראשון הוא שניתן לראות הרישום חברה התחייבות מרצון על החיובים הכלולים בחוק. המישור השני ששיקול זה יכול להוות טעם להכליל חוק זה בכלל הגדר ההלכתי של 'דינא דמלכותא דינא'.
 
ו. אחריות מכח חוק החברות, כהתחייבות מרצון (חוזית) כלפי כולי עלמא
בשל העובדה שהתאגדות בתאגיד רשום ע"י המדינה, היא מסגרת בה בוחר האדם, ניתן לתאר את חוק החברות ואת שאר החיקוקים המתייחסים לתאגידים, כמערכת חיובים הדדיים בין מקימי התאגיד ופועלים בו, לבין כלל הציבור.
מבחינה מעשית יצירת החיובים ההדדיים נוצרת בעצם רישום התאגיד, בה הרושמים (היזם ובעלי המניות הראשונים) כורתים חוזה עם הציבור בו הם זוכים להטבות שונות (במיסים ועוד, כדלעיל) ומאידך הם מקבלים על עצמם את החיובים השונים אשר מטיל החוק עליהם. ברישום התאגיד יש מעשה קנין של סיטומתא[26], שאין לך מנהג הסוחרים גדול מזה.
לדעתי, טיעון זה נכון באופן מובהק לגבי כל הנזכר בחוק החברות עצמו ולחוקים המזכירים את נושא התאגיד באופן מפורש.
הנושא אותו אנו בוחנים במאמר זה הוא יחוס פעולות נציגי התאגיד לחובת נכסי התאגיד. המשמעות המעשית של הקביעה שפעולת אורגן וכוונותיו הן פעולותיה של החברה היא, שיש להטיל את החובות הנגזרות ממעשי האורגן על נכסי החברה[27]. העלנו קושי להבנת העניין על פי ההלכה במקום בו לא ניתן ליישם את דיני השליחות. כעת אנו מציעים , שבהקמת החברה יש לראות מן הבחינה ההלכתית התחייבות כלפי כולי עלמא לשאת באחריות הממונית ולשלם לכל אדם את אשר אורגן של החברה(כהגדרתו בסעיף 46)  התחייב כלפיו באופן חוזי או נזקי[28]
העקרון של יחוס פעולת אורגן לחברה, הוא מהיסודות המהותיים של "החוזה" (מערכת היחסים) שבין התאגיד לבין כלל הציבור. שכן, אחריותה של חברה לכל פעולותיהם של אורגניה היא הוודאות המינימלית לה זקוק כל העוסק עם החברה. המבצע עסקה עם נציג של חברה אינו בודק את יכולתו הביצועית והכלכלית האישית של האדם מולו הוא מבצע את העסקה (המנכ"ל או כל נושא משרה אחר), שהרי אין הוא אלא שלוח של בעלי הממון. המקיים מערכת עסקית עם חברה בודק יכולתה של החברה ונכסיה לעמוד בחיובים השונים המוטלים עליה. לפיכך לענ"ד ודאי עקרון זה, הוא חלק מרכזי מהתמורה הנדרשת ממקימי התאגיד עבור ההטבות החוקיות אותן נותן הציבור למקימי התאגיד.
במסגרת דיון בסעיף 13 לפקודת הנזיקין, דן מו"ר הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג[29], באפשרות שכל חבר בתאגיד יתחייב באופן מפורש בתשלום נזקי עובדי התאגיד.
והיה עדיף, שיתחייב כל חבר בתאגיד להשתתף בתשלום הנזקיםשייגרמו על ידי שותף אחר בזמן עיסוקו בעניין התאגיד, והתשלום יהיה מדמי התאגיד, ולאתאושר הקמת תאגידים אלא לאחר התחייבות כזו. והצד היותר נכון הוא, שיחתום כל חברתאגיד שהוא מודה שהתחייב בקניין...עוד יש להעיר, שאם כל חברבתאגיד מתחייב לשלם לניזוק, אפשר גם להתחייב בתשלום סוגי נזיקין שאין דנים בימינו, כמו נזק צער ובושת, וכן בנזק על ידי גרמא, כיוון שהחיוב הוא על סמך התחייבות, ולאמדין מזיק, אלא שיהיה צורך לפרט את כל זה בנוסח ההתחייבות. ולעניין מי שנולד אחרכך, יהא צורך להתחייב לאדם מסוים, כדי שיתן לניזוק, כן נראה לי להציע.
אנו מציעים, שבשל העובדה שהשימוש במסגרת התאגיד היא בחירה, יש לראות בעצם הרישום קבלת אחריות על כל הנ"ל. בכל אופן מכלל דבריו ברור שקיימת האפשרות העקרונית לתחולה של חיוב כזה.
בשולי הדברים נזכיר, כי הן על פי ההלכה, והן על פי החוק אין בסיס לפטור אדם מאחריות למעשיו, רק בשל היותו עושה עבור החברה. וכך קובע סעיף 54(א) לחוק החברות:
אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס.
 
ז. תשובת המהרש"ך:
דומני, שיש מקום להביא בנושא זה את תשובת המהרש"ך ח"ב סימן רכט אליה מפנה הגאון רע"א בחידושיו על סימן ג' בחו"מ, ובה יסוד נוסף לחיוב. המהרש"ך מתייחס לסכסוך אודות שטר, בו לדעת צד אחד יש ללכת לבית הדין של הסוחרים בוונציה, ואילו הצד השני דורש שהדברים יובאו בפני דין התורה. המהרש"ך מכריע, שהדין עם הדורשים שהדברים ידונו בפני הסוחרים במקום בו נעשית העסקא.
תשובתו כוללת שני חידושים: החידוש האחד הוא שאין בפניה לאותו ב"ד של סוחרים בעיה של פניה לערכאות. נקודה זו לא מפורשת בדבריו אך היא עולה מן הפסק למעשה. אך החידוש המפורש בדבריו הוא, שאין לחוש להבדלים בדין המהותי שבין שתי המערכות. האם לא חשש המהרש"ך שיוציאו ממון גם על קנין בדבר שלא בא לעולם? שמא היה שם חיוב של אסמכתא או קנין דברים[30]?
לגבי היבטים אלו, נראה שתשובתו של המהרש"ך ברורה, וכך לשונו בתשובתו:
שהדבר ידוע דבענייני הקניות והסחורות, וכל ענייני משא ומתן שנהגו הסוחרים בעסקיהם, יש לנו ללכת אחרי מנהגיהם, ואפילו בסתם מנהג, ועקר דין זה נלמד מהא דאמר רק פפא פ' איזהו נשך האי סיטומתא באתרא דרגילי למקני קני והדבר ידוע מה שפי' רש"י ומה שפי' ר"ח, כמו שכתב הטור ח"מ סימן ר"א, ומה שהעלה הרא"ש להלכה מהמימרא הנז', גם הרב המגיד כתב פ"ז מה' מכירה בשם הרשב"א ש"מ כי המנהג מבטל הלכה בכל כיוצא בזה וכו', עד הלכך בכל דבר שנהגו התגרים לנקנות קונין.    
אם כן מאחר שראובן נשא ונתן עם שמעון במקום שנהגו שלא יצטרכו לעסקיהם לדון בדין התורה, שיהיה מן הנמנעות לישא וליתן ויבטל העסק והמשא ומתן, היתכן שנאמר שישא ויתן על סמך אותו המנהג והדבר היה ידוע שאם אותו העסק והמאורעות שאיפשר שיארעו באותו היו נידונים בדין תורה הניח מעותיו על קרן הצבי, ויאכל הלה וחדי, ובלי ספק לא היה ראובן עושה עסק עמהם,
ואם כן היעלה על הדעת שהיה עושה עסק עמו על סמך אותו המנהג שבאותו מקום ואחר כך יצא למקור אחר [לדון על פי דין תורה, כפי דרישת הנתבע בשאלה. ס.ל. ] ויפשוט לו את הרגל ויאמר אין רצוני לדון ע"פ מנהג המקום המשא ומתן אלא כפי מקום התביעה, אם כן איפה לא שבקת חיי לכל בריה
מפורש בדברי המשהש"ך שאילו היו דנים בענייני הסוחרים על פי דין תורה 'יהיה מן הנמנעות, ויבטל העסק והמשא ומתן'! מה אם כן הבסיס ההלכתי להוצאת הממון שאילו היה נידון על פי דין תורה לא היה כל תוקף לאותו עסק.
הטעם בדבריו מבואר: "היתכן שנאמר שישא ויתן על סמך אותו המנהג והדבר ידוע שאם אותו העסק והמאורעות שאיפשר שיארעו באותו היו נידונים בדין תורה הניח מעותיו על קרן הצבי, ויאכל הלה וחדי, ובלי ספק לא היה ראובן עושה עסק עמהם". פירוש הדברים נראה[31], שאם התנהלות העוסקים במקח מוכיחה שהם התבססו על התקפות על פי הנוהג, שאילו הנוהג אינו תקף לא היה מבצעים את העסקה, זוהי הראיה הנדרשת על גמירות הדעת הנדרשת גם על פי ההלכה.
אם נממש את העקרון בשאלה שלנו, ניווכח שיש ליחש לצדדים - בעלי המניות בחברה והעוסק עם החברה, את הכוונה של קבלת אחריות (בערבון מוגבל – מתוך הנכסים הנחשבים להיות 'נכסי החברה') על כל הפעולות  העסקיות של נציגי החברה. שכן, לולי התחייבות זו ודאי שלא היה אדם עוסק עם אותה חברה. שכן, כפי שהזכרנו, הגב הכלכלי של החברה הוא שיקול מרכזי בהתקשרות עסקית עם חברה זו או אחרת.
מדברי המהרש"ך עולה, שניתן לחייב גם בתחומים בהם על פי דין תורה חיובם 'יהיה מן הנמנעות'. כלומר, ניתן לחייב גם אם אין מבנה הלכתי על פיו ניתן להתחייב לשיפוי נזקים (מכך טענות הלכתיות של 'דבר שלא בא לעולם', התחייבות לנולדים וכד').
ח. מהותו של חוק החברות:
הדיון על היקפו של העקרון של דינא דמלכותא דינא, הוא רב אנפין. ניתן להעיר על נקודה, שלדעתי מבדילה בין חוק החברות לבין חוקים אחרים.
בית דין של מפלגה מתמנה ופועל למען מלוי האינטרסים המובהקים של המפלגה, כשם שביה"ד של הסוחרים פועל למען קידום האינטרסים שלהם. הכפיפות היא לחוקים ולתקנות הבאים לשמור על אינטרסים אלו, בעוד שהמערכת המשפטית הכוללת של המדינה - כולל מערכת החוקים - כפופה למה שנראה ע"פ השקפת עולמו של השלטון במדינה ובעיני בשר ודם כצדק ויושר, ולאו דווקא לשמירת טובת העם והציבור.          
זכות הציבור היא לדאוג לאינטרסים שלו, לחוקק לשם כך חוקים ולמנות ולהפעיל בתי דין. אבל אם הוא בא לדאוג לצדק וליושר, הרי שבנוטלו לעצמו מערכת חוקים זרה, הוא כופר בכוחה של התורה לעשות אותו דבר בדיוק, ואף טוב הרבה יותר.
ההבחנה שמדגיש הרב שרמן היא בין חוקים הבאים לבטא את הצודק והישר, לבין עקרונות מסחריים (בתשובת הרש"ך) או של כל קבוצה אחרת (בית דין של מפלגה) הבאים לבטא את האינטרסים של הצדדים לאותם עקרונות.
ברור, שהחקיקה והשיפוט במדינת ישראל באופן כללי שייכת לתחום של הנסיון האנושי (ובשל כך המוגבל) להגדיר אמות מידה לצדק ויושר. גישה זו באה לידי ביטוי באופן מובהק הן בחקיקה השיפוטית והן בחוקי היסוד המבטאים במידה רבה עמדה ערכית של המחוקק.
מגמת חוקי החברות שונים באופן ברור. חוקים אלו באים לגבש את מערכת היחסים בה היעילות הכלכלית היא הגבוהה ביותר בהתאם לחברה נתונה (בה חל החוק). חוקי החברות נבחנים בכלים כלכליים, בה השאלה היא איזו מערכת יחסים מובילה לשימוש במשאבי המדינה (כסף, משאבים אנושיים וכד') באופן היעיל ביותר, לכלל אזרחי המדינה. גם מן מטעם שהדגשנו לעיל, שהכניסה לאותה מערכת חוקים היא בחירית, אין לראות בה חקיקה המבטאת כפיית ערכי השלטון על הפרט, אלא בחירה של אדם לעשות שימוש במכשיר הכלכלי הנקרא חברה, לצרכיו הכלכליים.
מטעמים אלו, חוק החברות על היבטיו השונים, דומה לעקרונות עסקיים, שכן החוק נועד במקרה זה לבטא את עקרונות המסחר, ועל כן יש לדונם על פי העקרונות של העוסקים במסחר.
דינא דמלכותא דינא:
הרשב"ם (בב"ב נד ע"א) המבסס את העקרון ש'דינא דלמכותא דינא', על הסכמת הכלל:
כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא, ואין למחזיק בממון חבירו ע"פ חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל:
יתכן, שראשונים אחרים לא נקטו טעם זה משום שלדעתם לא ביטאו אזרחי המדינה רצון כלשהו לקבלת חוקי המדינה. בתחום החברות רישום החברה מבטא את אותו רצון, ולפיכך יש מקום לטעון שבמצב זה יודו כולי עלמא לרשב"ם.
ט.  סיכום:
  • מסקנתנו היא שפסיקה על פי ההלכה בתביעות שונות כלפי החברה בע"מ וכלפי עובדיה, יוביל לתוצאה דומה לנוהג על פי החוק הישראלי, לפחות מן הבחינות של הצדדים אותם ניתן לתבועועקרון הערבות המוגבלת.
  • טענה זו אינה נזקקת למושג האישיות המשפטית הנפרדת.
  • הגבלת האחריות מבוססת על התנאי בדבר שבבמון, שכן זהו מנהג המדינה שעל פיו יש לפרש כל התקשרות עם חברה בע"מ.
  • יחוס פעולות הנציגים לחברה יכולה להתבסס על דיני השליחות.
  • במעשה עבירה ונזק לא ניתן ליישם את דיני השליחות ולחייב על ידם את נכסי החברה.
  • העובדה שניהול עסקי במסגרת חברה רשומה נתון לבחירתו ורצונו של אדם, משפיעה על מעמדן של דיני החברות:
    לדעתנו, יש בהקמת חברה, התחייבות הדדית בין בעלי המניות לבין כלל אזרחי המדינה. מכח עסקה זו, ניתן לחייב את נכסי החברה על כל פעולה של אורגני החברה הנעשות במסגרת החברה.    
    אפשרות נוספת היא לחייב על פי היסוד של תשובת המהרש"ך.         
    יתכן שהיסוד הבחירי, מהווה שיקול להחיל על תחום זה את העקרון של 'דינא דמלכותא דינא'.

 

[1]יש מקום לדיון גם במעמדה של חברה שאינה בע"מ, אך בחרנו לעסוק במקרה המובהק ביותר של השאלה, דהיינו במקום בו אין לבעלי המניות אחריות על חובות החברה.
[2] סקירת דעות הפוסקים, עיין במאמרם של הרבנים ישראל בן שחר ויאיר הס 'ריבית בתאגידים', כתר א' עמודים 242-250. בדבריהם מועלות מספר אפשרויות ביניים, ואנו הצגנו רק את שני הקצוות של הדיון. ועיין עוד  פד"ר כרך י' עמוד רעג והלאה, שסקר שם דעות הפוסקים. להלכה נקט בית הדין שיש לדון חברה בע"מ כישות ממונית עצמאית, ועל כן אף שבעלי המניות יתומים קטנים הם, אין לחברה מעמד של יתומים בדין.           
גם לאחר העיון במקורות השונים, נראה, כי אין ראיה מובהקת לקיומן של ישויות ממוניות עצמאיות בהלכה, ועל היכולת של אדם ליצור ישות זו. לפיכך, לענ"ד, יש לבחון את שאלת פעולתה של חברה בע"מ על יסודות הלכתיים המוכרים לכולי עלמא. נכונים הדברים שבעתיים כאשר המדובר בהכרעה לענין דין תורה בה זכות הנתבע לטעון שס"ל כאותם פוסקים אשר גישתם מטיבה עם מעמדו. עיין מאמרו של ר' שמחה מירון 'מעמד החברה בע"מ במשפט העברי', סיני נט עמוד רכח, אשר הלכך בדרך זו, ודן גם בהיבטים של חו"מ. חלק מהצעותינו להלן יש להן רמז בדבריו. לענ"ד אין בדבריו התמודדות פרטנית דיה עם כל ההיבטים של הצעותיו.

[3]במקום בו מדובר על דיון במסגרת בית דין לממונות, ראוי ונכון לפתור שאלות אלו באופן סופי וברור במסגרת שטר הבוררות או מערכת של כללים ברורה הנספחת לשטר הבוררות. מטרת הדברים כאן לדון בשאלה ההלכתית ללא פתרון זה. יתכן שלטיעון העקרי בסוף המאמר השלכות על תוקפם ההלכתי של חוקים שונים.
[4] שתי הנקודות אינן מוחלטות: ניתן לרשום חברה בה לבעלי המניות אחריות על חובות החברה. כמו כן בפירוק החברה יחלקו בעלי המניות את נכסיה ביניהם.
[5]אין הכוונה דווקא נכסים פיזיים, אלא גם חוזים או כל זכות ממונית אחרת. בהקשר זה להיות 'בעלים' על חוזה, יוצר זכויות וחובות. 
[6] סעיפים 46-47 לחוק החברות, המצוטטים להלן הערה 26.
[7]חריג לכלל זה הוא האפשרות להרמת מסך ביחס לאורגן של החברה, שהיה הקבוע בחוק בסעיף 54 (ב). אפשרות זו בוטלה השנה (תשס"ה). עדיין קיימת אפשרות לתביעה אישית כנגד עובדי החברה על פי סעיף 54(א) המוזכר בהמשך דברינו להלן.
[8]ראה הערה 1.
[9]אין הכוונה לחבות המעביד הקבועה בסעיף 13 לפקודת הנזיקין, אלא לייחוס פעולות אורגני החברה לחברה, סעיפים 46-47 ו53 (א) לחוק החברות, ראה הערה 24.
[10]גם בשותפים מצאנו יחוס פעולות האחד לשותפו, אף בדבר שיש בו חובה, כמבואר בסימן קע"ו. אכן, בחיובים כלפי צד שלישי, יסוד הדברים הוא בדיני שליחות, או בדיני פועל. וראה להלן בשיטת רש"י.
[11]עיין שו"ע חו"מ סימן קפ"ב סעיף ג'.
[12]סברא זו כתבה הש"ך ,חו"מ סימן ע"ז ס"ק יט, בהטעימו מדוע לשותף יש יכולת למחול על חוב השותפות, אך במצב בו הזיק לשותפות במחילה זו עליו לשלם לשותפיו, וז"ל שם: "א"נ י"ל, נהי דיש בידו למחול, היינו דהוה כאילו התנו כך שכל אחד יכול לעשות מה שירצה, ואם יעוות ישלם לחבירו חלקו, דאם לא כן אין מי שיהיה לו עסק עם שותף עד שיתרצה השותף השני, אלא ודאי לגבי אחרים כל מה ששותף אחד עושה כאילו שינהם עושים, אבל לגבי שותף חבירו, אם הוא פוטר או מוחל צריך לשלך לו חלקו, וצ"ע."
[13] לגישה הנותנת מעמד עצמרי לחברה, הדבר נחשב כאילו החברה עצמה נתנה עצה בה היא חייבת מדין מראה דינר לשולחני.
[14]פרק ו משנה ד.
[15] בב"מ עא ע"ב, ושו"ע חו"מ סימן קפ"ח סעיף א.
[16] שער משפט סי' קע"ו סוסק"ג. לגופם של דברים, לענ"ד אין מקום להקשות על רש"י מסוגיה דבור של שותפים, שגם רש"י אינו סובר שבשותפים לא חל העקרון של אין שליח לדבר עבירה, רש"י סובר שבמצב של 'מיגו דזכי לנפשיה' נעשה שליח לדבר עבירה, וביצירת נזק זה לא שייך, וכדלהלן.
[17]מקור זה מתוך ה"ברכת משה" – הערות על המחנה אפריים (שם).
[18]ב"ברכת משה" הביא אחרונים שתרצו דברי המחנה אפרים, שאין אומרים יד העבד כיד רבו אלא דווקא לזכות האדון, אבל לא לחובתו. דהיינו לחובתו לא ניתן לעשותו שליח לדבר עבירה אפילו ברצון הבעלים.
[19]קיימת אפשרות נוספת ליצירת מבנה הלכתי אשר תוצאותיו יהיו אלו אשר מתקיימות על פי החוק, דהיינו יחוס פעולת נזקיות לנכסי החברה: ניתן לטעון שבעלי המניות, מקנים את נכסי החברה לבעלי המשרה בחברה לעניין כל פעילותם במסגרת החברה. (יתכן שהקנאה דומה לזו מצינו בקנין בשעת במינוי מורשה, אשר למעשה מקנים לו חלק בנכסים, לענין זה שיוכל לדון עליהם. במשמעות ההקנאה במורשה נחלקו ראשונים, ועיין גם בחידושי הרי"מ חו"מ סימן קכב ד"ה ונראה. אף שבמורשה ההקנאה היא מוגבלת, ויש בה טענת לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי, חו"מ קכג ס' ה', ניתן למנות מורשה שיש לו הסמכות גם לעיוותי, כבשליח). לפי אפשרות זו התביעה לעולם תופנה כלפי נושא המשרה, אך נכסי החברה ידונו כנכסיו לענין התביעה, כל שנושא התביעה היא פעילות במסרת עבודתו בחברה. דיוק יתר בבניית מבנה הלכתי זה יאמר שההקניה היא לחברי הדריקטוריון באשר הם ממונים באופן ישיר על ידי בעלי המניות, הלא הם בעלי הנכסים. לחברי הדריקטוריון נתנה גם הסמכות להקנות זכות זו לנושאי המשרה הממונים על ידם. צריך לטעון שמנגנון זה קיים גם לדרגות נמוכות יותר, והוא חל על כל מי שהוא "אורגן החברה" לעניין מסויים. לדעתי, אף שתיאורטית אפשר ליצור מבנה זה על פי ההלכה, כיון שהוא לא דומה לתפיסה הפשוטה של מושג החברה ושל חיוביה, שהרי אין אדם רואה את המנהלים כבעלים של נכסי החברה בשום עניין, אין זה נכון "להעמיס" מבנה הלכתי זה לתיאור פעולת חברה, על מנת לבסס עליו חיובים כלשהם. התפיסה המתוארת להלן היא של חיובים (ולא של קנין), ולענ"ד היא מבטאת (בניסוח הלכתי) את התפיסה המעשית של החברה בע"מ בעיני כל אדם, על כן יש לה גם תוקף הלכתי. 
[20]בפרק זה נשתמש במונח 'תאגיד' בשל הצורך לעשות שימוש במושג 'חברה' לבטא את התוכן שלחברה במובן של החברה האנושית.
[21]ישנם שיקולים תיאורטיים לייסוד מושג החברה, ואני מבקש למנות חלק מהשיקולים המעשיים של אדם או עסק הבאים לבחור במסגרת החוקית בה הם מעוניינים לפעול. קיימים שיקולים נוספים אותם הזכרתי: בניית מסגרת המאפשרת גיוס הון בסיכון ממוקד, האפשרות למכור את הפעילות העסקית, קיומה בלא תלות בבעלי מניותיה הראשונים - מיסדה, שיקולי יוקרה ועוד.
[22]ראה סעיף 35 לחוק החברות.
[23]לדוגמא, על רווחי חברה בע"מ לא מוטלות חובת ביטוח לאומי ומס בריאות.
[24] לגבי יחס ההלכה לשאלה זו, ראה בספר 'נזיקין', בסדרה חוק לישראל בהתיחסות לסעיף זה, ובהערות הגרד"נ גולדברג בנספח.
[25] ברור, שבבסיס החיקוק יש הגיון חברתי וכלכלי, אך הוא לא הכרחי.
[26]ראה שולחן ערוך, שו"ע חו"מ סימן רא סעיף ב': "וכן כל דבר שנהגו התגרים לקנות בו כגון על ידי שנותן הלוקח פרוטה למוכר או על ידי שתוקע לו כפו, או במקום שנוהגים הסוחרים שמוסרים לקונה המפתח (הגהות מיימוני פ"ז דמכירה), וכן כל כיוצא בזה. וראה להלן דיון בתשובת המהרש"ך. מו"ר הרב זלמן נחמיה גולדברג נוקט ('תוקף ההתחייבות למכור בזכרון דברים', תחומין י"ב, עמוד 290), שאין לתת לעשיה הנדרשת על פי חוק מעמד של סיטומתא, ולכן אין לעריכת זכרון דברים מעמד של 'סיטמתא'. נראה לענ"ד שהנידון שלנו אינו דומה לנידון בו דיבר הגרזנ"ג. שכן, למכור דירה זו זכותו של כל אדם גם בהתעלם מקיומו של חוק זה או אחר. עשיית הדבר במסגרת החוק הקיים תוך שימוש בקניינים התקפים על פי חוק, ניתן לטעון שנעשית בכפיה, ועל כן אינה מבטאת רצון גמור של עושה זכרון הדברים למעשה הקנין. אך כפי שהדגשנו בגוף הדברים, התנהלות עסקית במסגרת חברה רשומה אינה חובה על פי חוק, אלא זכות בה אדם בוחר, ולולי החוק זכות זו אינה קיימת כל עיקר. במסגרת בחירה זו נוצרים חובות וזכויות שונים – שימוש בזכויות גורר גם התחייבות בחובות.            
שאלה נוספת שעולה בדבריו שם, היא, האם מהני סיטומתא בקנין דברים, והכרעתו שם היא שלא. לכן כתב שם, שכיון שזכרון הדברים מנוסח באופן של קנין דברים, גם אם הוי סיטומתא, לא מהני להפוך דברים לחיוב ממון. לענ"ד לא נאמרו הדברים אלא במקום בו הסיטומתא מתייחסת לניסוח מפורש (במקרה שם זכרון הדברים בו מתחייבים למכור), ובמקרה זה אנו אומרים שאין בכח הסיטומתא לתקן הלשון המפורשת בשטר. לעומת זאת במקום בו ניסוח ההתחייבויות אינו מפורש, אלא רק מכללא כפי הנדון אצלנו (שהתוצאות הן התוצאות המפורשות בחוק, אך ודאי לא היסוד ההלכתי לחיוב) יש לפרש את הסיטומתא, דהיינו גמירות הדעת להתחייב, שנתכוון להתחייב באופן המועיל.

[27]הסעיפים בחוק החברות תשנ"ט – 1999 המבססים חיוב זה הינם סעיפים 46, 47, ו 53 :
46. האורגנים          
האורגנים של החברה הם האסיפה הכללית, הדירקטוריון, המנהל הכללי וכל מי שעל פי דין, או מכוח התקנון רואים את פעולתו בענין פלוני כפעולת החברה לאותו ענין.   
47. מעשי אורגן כמעשי חברה    
פעולותיו של אורגן וכוונותיו הן פעולותיה של החברה וכוונותיה.         
53. אחריות בנזיקין של חברה   
(א) חברה חבה במישרין באחריות בנזיקין על עוולה שבוצעה בידי אורגן שלה.       
(ב) אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי לגרוע מאחריותה השילוחית של חברה בנזיקין על פי כל דין.
על פי לשון החוק, ופסיקת בתי המשפט, ניתן ליחס לחברה לא רק חיובי ממון, אלא גם חובות פליליות, כך עולה גם מסעיף 4 לחוק: "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד." וראה בעניין זה ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364. היבטים אלו אינם חלק מדיוננו.
[28] הרב זלמן נחמיה גולדברג, (בנספח א' לספר 'נזיקין', בסדרה חוק לישראל. עמוד 362) דן באפשרות שכל חבר בתאגיד יתחייב באופן מפורש וז"ל שם: "והיה עדיף, שיתחייב כל חבר בתאגיד להשתתף בתשלום הנזקיםשייגרמו על ידי שותף אחר בזמן עיסוקו בעניין התאגיד, והתשלום יהיה מדמי התאגיד, ולאתאושר הקמת תאגידים אלא אלחר התחייבות כזו. והצד היותר נכון הוא, שיחתום כל חברתאגיד שהוא מודה שהתחייב בקניין...עוד יש להעיר, שאם כל חברבתאגיד מתחייב לשלם לניזוק, אפשר גם להתחייב בתשלום סוגי נזיקין שאין דנים בימינו, כמו נזק צער ובושת, וכן בנזק על ידי גרמא, כיוון שהחיוב הוא על סמך התחייבות, ולאמדין מזיק, אלא שיהיה צורך לפרט את כל זה בנוסח ההתחייבות. ולעניין מי שנולד אחרכך, יהא צורך להתחייב לאדם מסוים, כדי שיתן לניזוק, כן נראה לי להציע." אנו מציעים, שבשל העובדה שהשימוש במסגרת החברות היא בחירה, יש לראות בעצם הרישום קבלת אחריות על כל הנ"ל. בכל אופן מכלל דבריו ברור שקיימת האפשרות העקרונית לתחולה של חיוב זה.
[29] בנספח א' לספר 'נזיקין', בסדרה 'חוק לישראל',  עמוד 362.
[30]ראה בדברי הנתיבות בסימן כ"ו, שגם בפניה אל ערכאות, במסרב לדון בפני ישראל, אינו רשאי לתובעו יותר מאשר מגיע לו על פי דיני ישראל.
[31]לא ניתן לצמצם את פירוש דברי המהרש"ך ל'שיקולי צדק' בלבד, שכן אין אלו יכולים ליצור תוצאה הלכתית.
[32]תחומין כרך י"ב, עמודים 159-164. הציטוט להלן בעמוד 163.

 
לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר
site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.