|
חיוב נזיקין במעשה ובגרמא הרב ידידיה כהנאהקדמה
מצאנו בהלכות נזיקין[1], שלש רמות של היזק. היזק בידים, שעליו מחייבת התורה תשלומין, היזק בגרמי, שעליו יש מחלוקת תנאים, ולהלכה יש חיוב, אך נחלקו ראשונים אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, וגרמא, שבה אין חיוב בדיני אדם כלל, אלא רק בדיני שמים.
בבואנו לסקור את נושא הגרמא, עלינו להגדיר. מהו נזק ישיר, מהו "גרמי" שבו יש חיוב, גם אם מדרבנן, מהי גרמא, ומה יוצא גם מגדר גרמא. למשל, ברור שאם אדם הכעיס את חבירו, וחבירו נעצב בשל כך, לא היה מרוכז ורכבו קבל מכה בשל נהיגה לא מרוכזת - אין כאן אפילו גרמא, ואין דין ודיין שיאמרו שיש כאן חיוב, ואפילו בדיני שמים.
א. הגדרות נזק ישיר ("בידים") וגרמי.
המושג נזק ישיר הוא מוכר. למעשה, זה המצב הקלאסי של מה שמכונה "אדם מועד לעולם[2]" למשל אדם השובר כלי של חבירו, הנזק נעשה ב"ידים" כלומר על ידי פעולה שתוצאתה הישירה היא הנזק. אך עלינו להגדיר מתי הזק מוגדר כגרמי ולא כנזק ישיר. נראה את הדוגמאות המופיעות בש"ס לגרמי:
1. המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו (כתובות פו).
2. מוסר ממון חבירו ביד עכו"ם (ב"ק סב).
3. שורף שטרותיו של חבירו (ב"ק צח).
4. דיין שטעה (שם).
5. מראה דינר לשלחני ונמצא רע (ב"ק ק).
6. מחיצת הכרם שנפרצה ולא גדרה (ב"ב ב).
המשותף למקרים אלו הוא, שאין למעשה קשר ישיר, פיזי, לתוצאה, אמנם בדרך כלל התוצאה מחוייבת, אך אין היא ישירה. למשל, ניקח לדוגמה את המוכר שטר חוב ומחלו, לפי הסברו של ר"ת[3]. המוכר מכר את שיעבוד הנכסים, בעוד ששיעבוד הגוף נשאר אצלו. הוא מחל על שיעבוד הגוף, שהוא שלו, ונמצא איפוא שהוא לא הזיק בכך, אך בפועל נמשך מפעולה זו באופן הכרחי ומיידי אובדן שיעבוד הנכסים. אם כן, המעשה שעשה המזיק איננו מעשה היזק מצד עצמו, אלא שבאופן הכרחי נמשכת ממנו תוצאה נזקית.
חשוב להדגיש, שגם בגרמי יש צורך במעשה, בניגוד לגרמא. ללא מעשה של המזיק, אין הדבר נחשב לגרמי[4]
במחיצת הכרם, וכן במראה דינר לשלחני, אין מעשה כלל, אלא שהעניין באחריותו, והוא לא מילא את תפקידו וממילא ארע ההיזק[5].
ב. מה ההבדל בין גרמא לגרמי?
הסוגיה היסודית ממנה ניתן לגזור את ההבחנות בין רמות הנזק השונות, גרמי, גרמא, ופטור גמור, היא הסוגיה בריש פרק הכונס (בב"ק דף נו) הסוקרת מקרים בהם פטור בידי אדם, וחייב בידי שמים. וכך היא לשון הסוגיה שם:
תניא אמר ר' יהושע ארבעה דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואלו הן הפורץ גדר בפני בהמת חבירו והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה והשוכר עדי שקר להעיד והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו
שני מקרים נוספים מובאים בגמרא:
הנותן סם המות לפני בהמת חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (ב"ק מז ע"ב)
הרא"ש (ב"ק פרק ט' סי' יג) עומד על ההבדלים הבולטים בין המקרים המצויינים בגמרא כגרמי, לבין המקרים המצויינים בגמרא כגרמא:
… אבל ההיא דשסה בו הכלב והנחש לא ברי הזיקא כמו מסור דשמא לא ישוך הכלב והנחש. והמסלק כרים וכסתות אע"ג דברי היזקא לא עשה מעשה בגוף הממון ולא דמי לאחוי אחויי דמסור דכמאן דקלייה דמי ועשה מעשה בגוף הממון. ושולח את הבעירה ביד חש"ו והוא אינו עושה את המעשה אלא החרש. ופורץ גדר בפני בהמת חבירו ממילא נפקא. וכל שכן טומן קמת חבירו דלא עביד מידי. ומבעית חבירו איהו דאפסיד לנפשיה לא עביד ביה מעשה.
ועוד יש לחלק היכא דבשעת המעשה נעשה ההיזק נקרא דינא דגרמי. כגון שורף שטר או מוחל. וכן מראה דינר לשולחני ואומר שהוא טוב. מיד סומך עליו ונעשה לו ההיזק כי פטר אותו שנתנו לו. ומסור בעידנא דאחוי כמאן דקלייה דמי. וכן נתייאש ולא גדרה בשעת היאוש נעשה מיד כלאים אלא אינו אסור עד שיוסיף מאתים. וכן דן את הדין מיד בא לו ההיזק. אבל כל הני לא בא ההיזק מיד… אם כן מצאנו ברא"ש כמה קריטריונים לגרמי:
א. מעשה בגוף הממון.
כמובן, אין הכוונה בגוף הממון באופן פיזי, מכיוון שאז אין זה גרמי אלא גרמא. הכוונה היא, ככל הנראה, שאין צורך במעשה נוסף כדי להגיע לתוצאה הנזקית.
ב. ברי היזקא.
על מנת שיהיה חיוב מטעם גרמי צריך שתוצאת הנזק תהיה ודאית.
ג. ההיזק בא מיד.
מהרא"ש[7] נראה שהמרכיב המרכזי בגרמי הוא ישירות הנזק, וממילא נובע מכך שהוא וודאי ומיידי.
זאת לעומת המקרים המצויינים בגמרא כגרמא, שבהם היה צורך במעשה נוסף, והמזיק רק איפשר את הנזק. למשל במניח סם המוות, אין וודאות שהבהמה תאכל[8] את סם המוות, וכמו כן אין הנזק נגמר במעשהו של המזיק, אלא הבהמה היא שגמרה את ההיזק. כנ"ל בפורץ גדר, אין וודאות שהבהמה תברח, וכדו'. אם כן מעשה ההיזק לא הושלם ע"י המזיק במצבים אלו.
לסיכום, לפי הרא"ש, גרמי הוא נזק שלא נעשה בצורה פיזית-ישירה, אבל זהו החסרון היחידי שבו[9]. פרט לכך אין כל בקע במעשה ההיזק, כלומר הנזק הוא וודאי ומיידי. בגרמא לעומת זאת, חסרים תנאים נוספים, כמו הוודאיות או המיידיות, וראש וראשונה, אין הנזק נגמר ע"י המזיק.
התוספות (ב"ב כב ע"ב ) מביאים חילוק נוסף, בשם הריצב"א:
"ונראה לריצב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר"
הריצב"א תולה את שיקול הדעת לקנוס בדעת חכמים. ונראה שאין הריצב"א חולק מכל וכל על חילוקו של הרא"ש, אלא שאומר שבסופו של דבר חכמים לא קנסו לפי כללים ברורים, אלא הכלל הוא, שמה שהיה נראה להם חשוב לקנוס -קנסו.
נסכם, כי לגבי גרמי יש מחלוקת אם החיוב הוא מדאורייתא(הרמב"ן) או מדרבנן(רוב הראשונים), כאשר הקריטריון לגרמי הוא שהסיבה היחידה לא להגדיר את ההיזק כהיזק בידים היא העובדה שאין קשר ישיר בין מעשה היזק לבין התוצאה. בגרמא, גם חלקים אלה רופפים, וכפי שנגדיר בהמשך בעז"ה.
מה נפסק להלכה?
המחבר פסק (סי' שפו סע' ג):
וכן הזורק כלי שלו מראש הגג, והיו תחתיו כרים וכסתות שאם יפול עליהם לא ישבר, וקדם אחר וסלקם, ונחבט הכלי בארץ ונשבר, חייב המסלק; וכן כל כיוצא בזה. הגה: וי"א דזה מקרי גרמא בנזקין ופטור.
לכאורה נראה מדברי המחבר, שהוא לא מסכים עם הרא"ש, מכיוון שהרא"ש במפורש כותב שבמקרה זה אין זה נחשב גרמי אלא גרמא, כי לא עשה מעשה בגוף הדבר, ואין מיידיות של הנזק. על כן צ"ל שהוא סוב רכריצב"א, וכ"כ שם הגר"א (ס"ק ו).
וממשיך שם הרמ"א:
י"א דבכל גרמא בנזקין, אם הוא דבר שכיח ורגיל, חייב לשלם משום קנס (תוס' פרק לא יחפור בשם ריצב"א). ולכן יש מי שכתב דראובן שמכר מקח לעו"ג, ובא שמעון ואמר ליה לעו"ג שאינו שוה כל כך, חייב לשלם לו (מהר"ם מריזבורג)
הרמ"א מביא גם את הריצב"א, והחשיבות שיש בדבריו היא, שהרשימה איננה סגורה, כלומר, לא רק מה שחז"ל קבעו הוא גרמי וחייב, אלא כל דבר השכיח שראוי לקנוס לפי צרכי הדור[10].
ג. מה מגדיר גרמא, ומתי אין הדבר נחשב אפילו כגרמא?
ברור מהגמרא, שבגרמא החיוב יהיה גם כאשר הנזק לא נגמר במעשהו של המזיק, והוא זקוק ל"סיוע" במעשה, ומאידך, ברור שמעורבות גדולה מדי של גורם שלישי תבטל את חיובו של הגורם. דבר זה ניתן גם לראות בהבדל שבין "שוכר עידי שקר" לבין מבקש מעדי שקר להעיד. את הראשון הגמרא מגדירה כגרמא (ב"ק נה ע"ב, הובא לעיל): "אמר ר' יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן… והשוכר עדי שקר להעיד" ומעירים התוס' (נו ע"א ד"ה "אלא לחבריה"):
"ודוקא שוכר אבל אמר פטור מדיני שמים דסבור שלא ישמעו לו"
היסוד הוא, שצריך מעורבות אישית של המזיק בנזק. אם אין מעורבות כזאת, אין הנזק אפילו בגדר גרמא. ואם יש מעורבות מסויימת, כגון ששילם לעדים כדי שישקרו, הרי שחייב בדיני שמים.
הבאנו, אם כן, את התוספות שחילקו בין שוכר עדי שקר לבין מבקש מעדי שקר להעיד. כלומר, העובדה שאדם היה מעורב בפשע אינה הופכת אותו אוטומטית לחלק ממנו. אם כן מהי המעורבות הנדרשת כדי להחשיב את ההיזק כהיזק בגרמא שבו יש חיוב בידי שמים?
ההסבר הוא, כנראה, שכדי להחשיב את ההיזק כהיזק בגרמא, על המזיק להכשיר את הנזק ולהביאו למצב שבו יש לו התנאים האופטימליים לקרות, ללא התערבות מודעת. יש להניח, שזהו גם ההבדל בין שוכר עדי שקר לאומר, והוא שבשוכר העדים עובדים על פי "כי השוחד יעוור" ולעומת זאת באומר "סבור שלא ישמעו לו" ואף אם הם רשעים מועדים, הפשט הוא שההחלטה היא בידיהם בצורה מודעת לחלוטין, ולא כבשוכר.ניתן לראות דבר זה גם מההלכה, שכאשר המזיק הוא גוי, ההיזק נחשב גרמא, ולעתים אף גרמי, כגון ב"אחוי אחויי"(=מראה ממון חבירו לעכו"ם[11]). ומכאן, שככל שיכולתו של האדם "להתגונן" נפשית ולהמנע מלהזיק קטנה, הרי שזה נחשב כרמת מודעות נמוכה, והדבר יהפוך לגרמא, ובגוי במצבים מסויימים אף לגרמי.
כנ"ל כאשר המעשה הנוסף הוא מעשה של בהמה (מניח סם המוות, פורץ גדר וכדומה) הדבר ייחשב לגרמא.
אם כן נמצאנו למדים, שיש שלש רמות של היזק. הראשונה היא נזק ישיר שנעשה בידיים, ובו יש חיוב מן התורה. השני הוא נזק עקיף שנעשה בידיים, הוא נקרא "גרמי" ובו יש חיוב בדיני אדם, אך לדעת רוב הראשונים אין החיוב מן התורה. השלישי הוא נזק עקיף שלא נעשה בידיים, אלא בהתערבות גורם נוסף, אלא שהגורם ההוא פעל ברמת מודעות נמוכה או בלי מודעות כלל, ובו יש חיוב בדיני שמים - "גרמא".
אם אין בנזק אחד מהתנאים הנ"ל, אין בו חיוב אפילו בדיני שמים.
על כן נראה, שבמקרים חדשים, יש לבדוק את הדברים לאור הכללים של הרא"ש, ולפיהם להחליט אם לחייב.
סיכום
למעשה, קיימים ארבעה מצבים בנזק.
1. נזק בידיים, שבו גם המעשה ישיר, וגם תוצאת הנזק ישירה. במקרה זה יש חיוב מן התורה.
2. גרמי, שבו יש חיוב בדיני אדם מדרבנן (לרוב הראשונים), ובו חסר או בישירות המעשה או בישירות תוצאת הנזק, אך הנזק וודאי ומיידי.
3. גרמא, שבו אין וודאות מוחלטת או מיידיות של הנזק, אך לא דרושה מעורבות מודעת של גורם נוסף בשביל שהנזק יקרה. במקרה זה יש חיוב בדיני שמים בלבד. לפי הריצב"א יש מקרים כאלה שחכמים חייבו כגרמי.
4. מקרה שבו דרושה מעורבות מודעת של אדם אחר לנזק. במקרה זה אין אפילו חיוב בדיני שמים.
מהו "חיוב בדיני שמים"
בראשונים יש דיון מה יהיה במקרה שנפסק ש"חייב בדיני שמים" והניזק תפס.
הריב"ש (סי' שצב) כותב, שבכל מקום שהחיוב הוא בדיני שמים אם תפס מפקינן[12]. כלומר, אין כאן חיוב אלא שאין לבית דין כח להוציאו, כגון קנס[13] אם כן מה יש כאן?
נראה, שהגדרת החיוב בדיני שמים הוא, שהוא חיוב מדיני האיסור, ולא חיוב ממוני ברמה נמוכה, ונסביר:
הגמרא (ב"ב כב ע"ב) כותבת :
"זאת אומרת גרמא בנזיקין אסור"
כלומר, אף שאין חיוב תשלומין, אבל האיסור להזיק לחבירו קיים[14]. תיקון האיסור יהיה על ידי התשלום, ואז בעצם המזיק מתקן את חטאו כאילו לא היה. ברור שאין בית הדין יכול לכפותו שישלם, ואין זה עניין לבית הדין כלל, שכן זה חיוב "בין אדם למקום" גרידא, ובית דין אינם ממונים אלא על "ושפטתם בין איש ובין אחיו" אמנם בית דין כופים את האדם לקיים מ"ע שהוא חייב בה, אך לא כופין אותו לחזור בתשובה על עבירה שעשה.
מקרים בהם ניתן לחייב גרמא
מקרה שיש אפשרות למנוע את הנזק בטרם קרה - הגמרא (ב"מ קח ע"ב) מדברת על "דינא דבר מצרא" במצב שבו המוכר מכר לגוי, ואף שאין לבר המצרא אפשרות לתבוע את הקרקע, יש לו אפשרות לתבוע תביעות אחרות:
זבין לנכרי - נכרי ודאי לאו בר ועשית הישר והטוב הוא. שמותי ודאי משמתינן ליה, עד דמקבל עליה כל אונסי דאתי ליה מחמתיה.
כלומר, מנדים את המוכר, עד שיקבל על עצמו לשלם כל נזק שיבוא מחמת הגוי שמכר לו[15].ניתן לראות, כי אף שגרנמא פטור, אפשר לחייב את המזיק למנוע נזק כזה מראש, או להתחייב לשלמו. למעשה, כל דיני הרחקת הנזיקין נובעים מעקרון זה, של מניעת נזק בגרמא בטרם קרה, אף שאם קרה כבר, המזיק פטור מלשלם בדיני אדם.
זאת לדעת, כי גם במקרה זה, אין לחייב במקרה שבו ייגרם למזיק הפסד. כדברי התוספות (ב"ק קיד ע"א ד"ה "עד"):
עד דמקבל עילויה כו' - אומר ר"ת דהיינו דוקא כשישראל רוצה ליתן לו כמו שנותן לו העכו"ם אבל אם העכו"ם רוצה ליתן לו יותר אין להפסיד בשביל כן.
כלומר, יש מצבים, שאף מותר לאדם להגיע למצב שבו הוא יגרום היזק, אם במקרה שלא יעשה כן ייגרם לו בוודאות נזק. נראה, שיש לסייג את דברי התוספות האלה למקרים שבהם אין הגרמא וודאית, כגון במקרה זה, דמי יימר שאכן הגוי יזיק. אבל במקרה שבו הגרמא וודאית, מי התיר לו להרוויח ולהזיק לחבירו?
חיוב על פי דינא דמלכותא
כאשר יש בדינא דמלכותא חיוב - הגר"א שפירא כותב ( תחומין ג עמ' 239-240):
"ברוח זו יש לבחון גם את דיני הנזיקין. מקובל היום לחייב גם במקרים של גרמא בנזיקין. מבחינת ההלכה יתכן שיש מקום לחייב במקרים האלו בדרך הפרשנות הנ"ל, כפרשנות רחבה למושב "גרמי" במסגרת הכללית של הפוסקים בנידון זה. אך אולי יש מקום להכיר בחקיקה בנושאים אלו, שכן אי אפשר לומר שחיוב בגרמא הוא נגד הדין. "גרמא" למשל חייב בדיני שמים, וחיוב בדיני שמים, יש לו משמעות מעשית גם כן, (לרש"י ב"מ צא, א תפיסה מועילה, למאירי ב"ק נו, א אם אינו משלם נפסל לעדות, וי"א שהתחייבות לשלם חיוב כזה אינה צריכה קנין, ראה מרדכי ב"ק סי' קטו, וגרמא חייב גם בדיני אדם בשותפים ובשומרים), ואם כן בחברה של היום יש מקום להכיר הסדר של תקנות שמחייב תשלום בגרמא, מכיון שהחיוב המוסרי בדיני שמים ברור ואין הכפיה בניגוד לרוח התורה, וכן נפסק כי לפעמים כופין גם על לפנים משורת הדין (ראה שו"ע חו"מ סי' יב, ב), מאידך כאשר מדובר בשטחים מובהקים של חושן משפט - חיי המסחר, קנינים וחוזים ירושות וצוואות ועוד - שעולם הפוסקים מלא מהם, אין סיבה לתור אחר פתרונות חדשים כתקנות למיניהן"
אם כן, יש מקום בהחלט לחייב בגרמא, מאחר, שאין זה נגד רוח התורה, ובמקום כזה יש להתחשב ב"דינא דמלכותא".
למעשה, מעלה הגר"א שפירא ג' אפשרויות לחייב בגרמא:
א. הרחבת המושג "גרמי" על ידי קנס, כדעת הריצב"א, והרחבת דעת הריצב"א אף למקרים שאינם כתובים בגמרא.
ב. להכיר בחקיקה בנושאים אלו, על סמך זה שאין כאן סתירה בין "דינא דמלכותא" לבין התורה.
ג. כפייה על "לפנים משורת הדין", מתוך הבנה שכאן זוהי תקנת הציבור.
סיכום
למעשה, קיימים ארבעה מצבים בנזק.
1. נזק בידיים, שבו גם המעשה ישיר, וגם תוצאת הנזק ישירה.
במקרה זה יש חיוב מן התורה.
2. גרמי, ובו חסר או בישירות המעשה או בישירות תוצאת הנזק, אך הנזק וודאי ומיידי.
בו יש חיוב בדיני אדם מדרבנן (לרוב הראשונים),
3. גרמא, שבו אין וודאות מוחלטת או מיידיות של הנזק, אך לא דרושה מעורבות מודעת של גורם נוסף בשביל שהנזק יקרה.
במקרה זה יש חיוב בדיני שמים בלבד. לפי הריצב"א יש מקרים כאלה שחכמים חייבו כגרמי.
4. מקרה שבו דרושה מעורבות מודעת של אדם אחר לנזק. במקרה זה אין אפילו חיוב בדיני שמים.
לאור הדברים שהבאנו בפרק האחרון, יש בהחלט מקום לשקול לחייב בגרמא במצבים מסויימים, הן בדין שהוא במסגרת דיון על פי 'פשר הקרוב לדין', וכל שכן במקרים שהצדדים נתנו לבית דין סמכות רחבה יותר להכריע את הדין על פי פשרה.
השיקולים העקריים לחיוב הם:
1. מקום בו יש חיוב על פי דינא דמלכותא.
2. מקום שבו הנזק שכיח.
3. מעורבות משמעותית של המזיק בהיזק.
בעיקר במצבים השכיחים היום, כגון - נזקים בין מחשבים על ידי הפצת "וירוס" וכדומה.
אך יש להיזהר, שלא לגלוש למקומות שבהם בוודאי אין כאן תקנת הציבור, אלא קבלת ערכי המשפט האזרחי, שאינם תואמים במקרים אלה את רצון התורה ברב הפעמים.
[1] כמובן, אנו מדברים פה על אדם המזיק, ולא על ממון המזיק, שבו חייבים רק בהיזק ישיר.
[2] משנה ב"ק כו ע"א.
[3] מופיע בראשונים על כתובות פה ע"ב - בר"ן על הרי"ף שם בריטב"א ועוד.
[4] מהרש"ם ח"א סי' עז, ועיין פדרי"ם חלק א עמ' 190. המהרש"ם דן במצב שבו לאדם היה שליח קבוע להתעסק בנכסיו, והיו מוכרים לשליח בהקפה. יום אחד הוא פיטר את השליח, ולא הודיע לסוחרים, והשליח לווה וברח. המהרש"ם טוען כי אין כאן גרמי, ופוטר את בעה"ב מלפצות את הסוחרים, מאחר שאין כאן מעשה. ורק בשומר שהתחייב לבעלים יש חיוב גם ללא מעשה.
[5] הדבר דומה לשומר שפשע, ומעניין שהרמב"ם מגדיר פושע כמזיק, ואולי זו כוונתו (עיין בהל' שכירות פרק ב הל' ג).
[6] יש להעיר, שבמקרה זה החיוב בדיני שמים אינו מפורש בגמרא, אך מפירוש רש"י שם, הרא"ש שנביא לקמן, ובפשט הפוסקים משמע שהדין זהה.
[7] השערה שלי, ובהחלט אפשר להתווכח עמה ולטעון, שכל אחד מהקריטריונים עומד בפני עצמו. ראיה לכאורה לכך אפשר להביא משורף שטרותיו של חבירו, ששם לכאורה לא יהיה נזק אם יודה הלווה. אלא שנראה שאין מכאן ראיה, וניתן לומר, שהשורף שרף את הראיה, וגרם נזק מוחלט מבחינת אפשרות גביית החוב על ידי המלווה, אף שייתכן שהלווה יסכים לשלם.
[8] עיין שם בגמרא שמעמתת מצב זה עם "המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו" ששם ברור שהבהמה תאכל, משום שהמדובר במזון ולא בסם המוות.
[9] עיין פדרי"ם חלק ג עמ' 26. שהביאו את הגר"א ובמה שהקשו עליו. ועיין אור שמח זכיה ומתנה פרק ה הל' כד, שהסביר שלפי הרמב"ם בגרמי צריך מיידיות של ההיזק עיי"ש.
[10] וכן שמעתי מהרב מרדכי אליהו שליט"א, שבזמן הזה צריך לשלם לחיבירו הוצאות משפט אף לפי הרשב"א שפוטר, משום שהיום זהו דבר השכיח ורגיל. (הדברים נאמרו בכנס השנתי של "ארץ חמדה" לע"נ הגר"ש ישראלי, תשנ"ז).
[11] דבר זה נראה שדימוהו ל "מעמיד בהמת חבירו על קמת חבירון" שחייב, ועיין שם שלפי הרשב"א החיוב הוא מדין אדם המזיק. ונראה שב"מעמיד" גוי על נכסי חבירו הוא נחשב גרמי. כלומר, מחשיבים את רמת הבחירה של הגוי אם לגזול או לא כנמוכה מאד, וקרובה לזו של בהמה.
[12] עיין בקצוה"ח סי' כח סק"א שדן בזה, ועוד אחרונים רבים השיגו על זה. אבל הכל מסכימים עם הריב"ש בגרמא בנזיקין, שאי תפס מפקינן.
[13] שבזה אי תפס לא מפקינן, ב"ק טו ע"ב.
[14] עיין קה"י לב"ק סי' א, שסיכם שם את השיטות השונות מאיזה דין אסור להזיק, האם זה משום "לא תגזול" מחמת "השבת אבידה" וק"ו שאסור להזיק, עיי"ש.
[15] עיין ברמ"א סי' שפו ס"ק ג, שכתב שה"ה בכל גרמא.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|