שנת תשנ"א - "היכא דנשקא ארעא לרקיעא אהדדי"

"היכא דנשקא ארעא לרקיעא"*

כבוד מרן הרב הראשי לישראל, ראש הישיבה, כבוד רבה של ירושלים, כבוד רבה של חיפה, כבוד הרבנים יושבי הנשיאות, והמשתתפים בתוך הציבור כולו, ואחרון אחרון, שהוא ראשון במחשבה, כבוד ראש הממשלה, שבא לכבד אותנו ולהתכבד באותם הימים הקשים הגורליים שעומדים בפנינו.
ביום זה ההרגשה הראשונה שלנו, אחרי שהצלחנו לעבור את השנה הזאת ויצאנו מהחדרים האטומים, התפרקנו מהערכות השונות, בין שהיו יעילות בין שלא היו יעילות, שאנחנו עכשיו יושבים בצורה חופשית, בצורה פשוטה, בצורת בני חורין, ומתייחדים עם אותו היום הגדול אשר קרה לפני עשרים וארבע שנים. אנחנו מברכים בפה מלא את מה שתקנו חז"ל "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". כי בעוד שאנחנו חוגגים את יומה של ירושלים, הרי במשך השנה הזאת היתה לנו הרגשה של אותה התפרצות איבה כלפי ירושלים, שהיתה אולי חבויה, אבל התפרצה בכל תוקף מאותו רשע, אשר זכינו לראות אותו בהשפלתו, אם כי לא בכלייתו המלאה כפי שהיינו רוצים לראות. "ערו ערו עד היסוד בה" (תהלים קל"ז, ז) – זו היתה הסיסמא כלפי ירושלים וכלפי עם ישראל כולו. וכשאנחנו זכינו, ואנחנו יושבים כאן באולם הזה, ואנחנו יושבים בכל ערי ישראל, בהרגשה של רווחה, הרי הברכה הזאת של "שהחיינו וקיימנו" היא ברכה של הרגשה, של הודיה כלפי בורא עולם שהביאנו והגיענו עד הלום.

ירושלים ומוצאי שבת קודש. מספר רבה בר בר חנה (ב"ב ע"ד א) על אחד שבא והראה לו "היכא דנשקא ארעא ורקיעא אהדדי", איפה המקום שמתחברים השמים והארץ. אינני יודע, אנחנו לא היינו שמה, ואיננו יודעים איפה הוא המקום הזה, אבל אנחנו יודעים על שני מקומות, שאכן יש בהם נשיקת השמים והארץ. נקודה אחת היא מוצאי שבת – החיבור של השבת עם החול, החיבור הזה בצורה שכזאת, שהשבת צריכה להשפיע על החול. השבת איננה בשבילנו סוף שבוע, השבת היא בשבילנו ראש שבוע, היא הפיסגה, שאליה מכוונים ימי השבוע גם מלפניהם וגם לאחריהם.

כל אותם חזונות, כל אותם דמיונות, שדיבר עליהם ראש העיר של ירושלים על ענין של חלוקה למחוזות, של חלוקה מחדש של ירושלים שמזכירה לנו את החלוקה הישנה נושנה שהציעו לנו אומות העולם בשעתו. מובלעות וחלוקות – כאן כן מקום לשבת ליהודים, וכאן מקום לא לישיבה ליהודים. ומי זה אשר הכריז?! אשר באותו זמן שמדברים בשם ירושלים אחת, להכריז על ירושלים מחולקת ומפולגת?! הרי זה מזכיר את מה שאמר בשעתו, ומה שאומרים חז"ל (יומא כ"ב, ב) לגבי דוד המלך: בזמן שדוד המלך אמר למפיבשת "אתה וציבא תחלקו את השדה" אמר הקב"ה "רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה". אם אתה יכול להעיז לחלק את ירושלים, למה לא יעיזו הם לקחת מאתנו את ירושלים כולה?! למה לא יעשו את מה שהם יכולים לחפוץ ורוצים לעשות?! זה איננו! זה לא יהיה! וזאת ההכרזה שאנחנו מכריזים בזמן שאנחנו מתאספים לחגוג את חגה של ירושלים.
כי זהו הסוד והיסוד של ירושלים, שהיא "נשקא". הנשיקה הזאת, אשר אנחנו מדברים של שבת עם החול. אותו דבר של נשיקת החול עם הקודש בירושלים. ציון וירושלים הם שני מושגים, שהם לכאורה סותרים במקומות אחרים אחד את השני. הרי הגוים אינם יודעים מקדושה, אלא אם כן סוגרים אותם במנזרים. אנחנו איננו סוברים כך, אנחנו אומרים עיר הקודש ירושלים. זוהי עיר, זוהי עיר עם כל אותם הצרכים, כשם שזוהי מדינה עם כל אותם הצרכים, ועם זאת – עיר הקודש, ועם זה – ארץ הקודש. מפני שיש לנו הסוד הזה של המיזוג, של שמים וארץ, של צירוף שני הכוחות הללו. של כוחות הרוח, והכוחות החומריים, ואחד ניזון מהשני, ואחד מפרנס את השני, ואחד מקבל ויונק מהשני. זהו כוחה של ירושלים.

וכשאנחנו מתייחדים בירושלים עם היום הזה, שבזה גמרנו את הכ"ד שנים, ואנחנו נכנסים לשנת הכ"ה, וכ"ה כידוע יש לה מושג של "כה אמר ה'". ואני רוצה להקריא לפניכם את אותם הפסוקים של אחד מאחרוני הנביאים, זכריהו, שאמר ביחס לענין הזה:
"ויען מלאך ה' ויאמר ה' צבאות עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים ואת ערי יהודה אשר זעמתה זה שבעים שנה. ויען ה' את המלאך הדבר בי דברים טובים דברים נחומים. ויאמר אלי המלאך הדבר בי קרא לאמר כה אמר ה' צבאות קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה. וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. לכן כה אמר ה' שבתי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה נאם ה' צבאות וקו ינטה על ירושלים" (זכריה א', יב-טז).
"שבתי לירושלים". הקב"ה מכריז ואומר "חזרתי לירושלים". זה היה אז, וזה היה גם היום. אם כי אין נבואה כיום בישראל, אבל אנחנו שומעים את אותם דברי הנבואה שהם קיימים לנצח, וקיימים גם ליום הזה – "שבתי לירושלים". כשם שהקב"ה חזר לירושלים, ואנחנו יודעים שכתוב: "ישוב" לא נאמר, כי אם "ושב וקיבץ". שיש קשר בין שיבת ציון ובין שיבת הקב"ה לשכינתו לארץ ישראל. שני הדברים מחוברים האחד אל השני. אנחנו מכריזים: "שבנו!". אנחנו לא כיבשנו ארצות לא לנו, אנחנו לא נכנסנו במקומות שלא שלנו. ירושלים היא שלנו מדור דור, פה היתה מלכות ישראל, פה ניבאו נביאי ישראל. גם אם ירצו להכחיש את הדבר הזה, המציאות הזאת היא מציאות קיימת.

וכבוד ראש הממשלה צריך לדעת את זה ולהדגיש את זה, שכל כוחו של עם ישראל הוא מירושלים. וכל כחן של כל אמונות העולם הן יונקות מאותה אמונה ראשונית. הברית הראשונה, הברית האלקית נכרתה עִם עַם ישראל. עם ישראל חי, וארץ ישראל חיה ואין שום הבדל בין שני הדברים הללו ביחד.
"שבתי לירושלים" – הקב"ה אומר 'אני שבתי לירושלים', אני חזרתי לירושלים. אני חוזר למקום השכינה כי זה מקומי. כי אם הייתי בכל מקום, איפה שגלו ישראל היתה שכינה עמהם, אבל זה היה לא נורמלי. לא היה נורמלי בשביל עם ישראל ולא היה נורמלי בשביל השכינה, ש"שכינתא בגלותא". הצורך הזה של החזרה מהאי-הטבעיות הזאת, שכל הזמן רבצה כקללה על עם ישראל. והנה, הולך ומתפזר, הולך ומשתנה. ואנחנו עכשיו שבנו לפה, וזוהי ההכרזה שלנו ש"שבנו!". לא כבשנו, לא לקחנו של משהו אחר. אם היה משהו שלקח, הרי אלו אלה שהתישבו כאן ללא רצון הבעלים שלהם. לא הורשו לשבת כאן. אם נתנה להם הרשות מלמעלה לשבת לזמן מסוים, היו צריכים להגיד תודה רבה על כל הזמן שישבו כאן. אין עינינו צרה גם כיום אם ישבו בשלום ואם יקבלו עליהם את כל החובות אשר מטילה עליהם מציאות של אזרחות בארץ לא להם. המציאות הזאת היא מציאות קבועה, ואנחנו צריכים להדגיש אותה בכל עת וצורך.

הכתוב, אותו פסוק שצטט כבוד הרב הראשי של ירושלים אומר, הנביא אומר: "עורי, עורי", התעוררי ירושלים, "לבשי עוז, לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש" (ישעיה נ"ב, א). יש "עוז" ויש "תפארת". יש שני דברים שהם כרוכים האחד בשני, וצריכים להיות כרוכים האחד בשני, כפי שאמרנו שהשמים והארץ צריכים להיות כרוכים האחד בשני.
העוז. "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת" (דה"א כ"ט, יא). עוז זהו הרכב של גדולה וגבורה. גבורה כשלעצמה זה דבר חשוב, אבל הוא יכול להיות מנוצל לרעה. חסד זה דבר טוב לכשעצמו, אבל אין לו שיניים, אין לו כח לבצע את הדברים. החסד והגבורה מולידים את התפארת. וזהו שאומר הכתוב: "לבשי את העוז". עם ישראל צריך להיות חזק. עם ישראל, אסור לו לפגר אחר אומות העולם הן בטכניקה, הן בטכסיסים, והן בתעשיה, והן בחכמה. כל אותם הדברים נצרכים בארץ ישראל להיות על רום המדרגה, על רום המעלה. העוז צריך להיות, אבל ע"י זה לצרף את זה לתפארת, בגדי התפארת שאנחנו צריכים ללבוש. זה הענין החשוב.
וגם כבוד ראש הממשלה צריך לדעת את הדבר הזה. כי בלי התוכן הרוחני אין ערך למציאות הגשמית. אנחנו נלחמים אמנם, אנחנו משתלבים אמנם, אנחנו רוצים את העוז, אבל אנחנו רוצים לא רק את העוז של החסד והגבורה, אלא אנחנו רוצים את התפארת. וזהו הענין שאנחנו באנו לכאן, וזה שאנחנו אומרים כל יום "על כן נקוה לך ה' לראות מהרה בתפארת עוזך". שהעוז והתפארת מתערבים יחד, אז אנחנו רואים את השמים והארץ שהם נושקים ומחוברים ומתקשרים יחד.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר