על משנתו החינוכית של הרב שאול ישראלי זצ"ל - מגדולי הדור שמלמד דרדקי

רחבה היתה מצודתו של מו"ח מרן הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל, ובתחומים רבים פרץ דרכים שהפכו עם השנים לנחלת הרבים. כרב ראשון בהתישבות הדתית המתחדשת, עיצב בכפר הרא"ה יחד עם בני עדתו קהילה שהיתה לאב טיפוס להתישבות הדתית כולה; שם גם יצא חלוץ בבירור מצוות התלויות בארץ הלכה למעשה והיה ראש וראשון בהטמעתן בהתישבות הדתית כולה; בראשות 'חבר הרבנים של הפועל המזרחי' הוביל בלבון הלכות מדינה, ובפעילותו רבת השנים במועצת הרבנות הראשית תרם רבות לעצוב אופיה היהודי של החברה בארץ. גם פסקיו היסודיים בבית הדין הגדול חדשו לא פעם הלכה וסללו מסילה לבאים אחריו. ספריו ('ארץ חמדה', 'עמוד הימיני', 'חוות בנימין', 'משפטי שאול' ועוד) הפכו לספרי יסוד כל אחד בתחומו.
ברם, יחד עם כל אלו, עסק הרב ישראלי במשך שנים ארוכות גם בחינוך. לא רק של בני עדתו בכפר הרא"ה, אלא גם של תנוקות של בית רבן ונוער – החל בראשית דרכו של בית הספר הקטנטן בכפר הרא"ה, המשך בישיבה – לימים תיכונית – בכפר (בשנים ת"ש – תש"ה), במדרשית 'נעם' בפרדס חנה (תש"ז – תשכ"ד), וכלה בישיבת מרכז הרב, שבראשה עמד (יחד עם מרן הרב אברהם שפירא שיבלט"א) שלוש עשרה שנה ובה לימד את השעור הכללי במשך ל"ו שנה (תשי"ט – תשנ"ה).
נדיר למצוא את אחד מגדולי התורה שבדור, הטרוד גם בהנהגת הציבור, עוסק בחינוכו של נוער. לכן, אף שהרבה יש ללמוד מן הדרך בה הנהיג את עדתו בכפר הרא"ה, כמו את תלמידיו בישיבת 'מרכז הרב', הרי מרתקת במיוחד היא משנתו על חינוך הנוער, ובזו יתמקדו הדברים שלהלן[1].
 
קנין תורה
אהבת התורה של הרב ישראלי ושקדנותו היו שם דבר עוד בצעירותו. אחיו ישראל ז"ל סיפר, כיצד בעת חגיגת בר המצוה של אחיו ('חגיגה', שאופיה הותאם כמובן לחיי היהודים תחת המשטר הקומוניסטי רודף הדת של אותם הימים), נעלם חתן הבר מצוה. רק כעבור שעות נמצא מתחבא במחסן הבית – פינה שקטה בה יכל ללמוד ללא הפרעה. בהמשך, לאחר גלגולים שונים בישיבות מחתרתיות שונות, עברה אהבתו לתורה גם את מבחן מסירות הנפש, עת יחד עם שניים מחבריו סיכן את נפשו בהברחת הגבול לפולין, רק בגלל שברוסיה לא ניתן היה ללמוד תורה כפי שרצו[2].
את אהבתו זו לתורה ואת ערכו המרכזי של לימוד התורה לכל יהודי פעל הרב ישראלי לטעת גם בתלמידיו. כך רשם לעצמו (בהשמטות), כנראה לקראת שיחה עם מחנכים (בשנת תשמ"ה בקרוב):
המגמה שצריכים להעמיד לפניהם בתגבור החינוך התורני היא כפולה, אם כי ביסודה היא אחת:
א' הרחבת היקף הידע שענינו הוא גם הבקיאות וגם ההבנה;
ב' יצירת המשיכה ללימוד, החשבת הלימוד והידיעה, המתבטאת במובן אהבה – אהבת תורה, תשוקת הלימוד, ראיה בתורה תכלית החיים ועיקרם. "טעמו וראו", "אשר תשים לפניהם".
לשם הצלחת מילוי התפקיד שהוטל על יהושע למלא מקומו של משה רבנו ולבצע את התכנית האלקית של כיבוש הארץ וישיבתה אמר הקב"ה לו: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (וכן אחר כך שר הצבא תובע "עתה באתי" על דברי תורה). לומר לך, שאין התורה דומה לשאר התעסקויות, שגם אם הן נחוצות ולעתים הכרחיות כדי להתקיים הן כיחיד והן כציבור, לתורה נועד המקום המרכזי, שהוא מלווה את כל התעסקות שהיא, שנותן לה את כיוונה ואת מקומה, ורואה את כל ההתעסקויות האחרות כמכונות ומאפשרות את ניצולם לשם "והגית בו יומם ולילה"...
ודאי שכדי לחיות בעולמנו זה, יש צורך לכל אחד להכשיר עצמו למקצוע מסוים בו יועיל לחברה בה הוא נמצא, ועל ידי זה יועיל לעצמו לקנות מקומו בחברה. יתכן, שמשום זה יצטרך הילד בהתבגרו לעסוק רוב זמנו בדברים אחרים מחוץ לתורה, אך חייבים להשריש בתוכו את ההכרה שנקודת היסוד אינן אלה ההתעסקויות, אלא "ותן בלבנו בינה להבין... דברי תורתך באהבה".
כיצד יוצרים אהבת תורה? אולי נאמר שגם על זה אמרו הכלל שהתלמוד מביא, אין נוצרת אהבה לדבר, אלא אם כן יודעים אותו, ידיעת התורה יוצרת את התשוקה...
על כן המטרה צריכה להיות כפולה – גם הספק וגם יצירת האוירה, אם שמוע בישן תשמע בחדש (ברכות מ' א). הלימוד יוצר את כלי הקיבול, הלימוד יוצר את החשק, לראות את האידיאל של להיות גדול בתורה, לדעת להעריך את הלימוד כהכנה – להמשך למוד.
כך למחנכים בשנת תשמ"ה (כנראה), וכך ל"גומרי תש"ד" של בית הספר היסודי הקטנטן בכפר הרא"ה כארבעים שנה קודם:
אין המלה "גמר" במובנה הרגיל הולמת את הנידון שלנו. בלימוד יש רק לימוד. בלימוד אין גמר. "אי אתה בן-חורין לפטר הימנה", ומאידך – "לא עליך המלאכה לגמור" (משנה אבות ב' טז) אולי משום כך שגורה בפינו מלה זו בהוראתה הארמית כלפי ספר התלמוד. אנו קוראים לו "גמרא", שכן "גמר" בארמית הרי זה לימוד. אנו כאילו אומרים בזה: גמֹר, פירושו – ללמוד. ללמוד, ועוד הפעם ללמוד.
כי על כן גם גמר בית הספר, אל נא יתפרש על ידכם, חביבי, כגמר הלימודים. קבלתם עד עכשו רק את ידיעות היסוד. ואולם על היסוד יש להקים גם בנין. המשך ההשתלמות מועילה היא בכל מקצועות הדעת, ונחוץ הוא ביותר בלימודי היהדות.
את המשכו של בנין זה ראה הוא בישיבה. וכך רשם לעצמו לקראת שיחה בשנת תש"ה במלאת חמש שנים להקמתה על ידי הרב משה צבי נריה זצ"ל של הישיבה בכפר הרא"ה:
מקום תורה, מקום שמגדלים בו תורה, נקרא בשם ישיבה. ישיבה על שם קבע. לא סתם לימוד, אלא לימוד מתוך קביעות לימודית, מתוך התיחדות מחשבה והתקדשות מעשית. אותו בר בי רב דחד יומא שהיה עוסק בהליכה וחזרה חצי שנה עבור יום אחד (חגיגה ה' ב), לא כתת רגליו רק למען לשמוע חידוש בהלכה, אלא בעיקר להיות יום אחד בר בי רב – קבוע בישיבה. וישיבה דורשת תנאי מוקדם – "הוי גולה" (משנה אבות ד' יד), מבלי התנאי הזה אין ישיבה. מי שהוא קבוע במקום אחר אינו קבוע כאן. מי שהוא לומד בתוך הבית הוא קבוע שם, הוא לא יכול להיות קבוע בתורה, כי בכדי להיות קבוע בתורה, צריכים להיות קבועים במקום תורה, ואין אדם קבוע בבת אחת בשני מקומות...
בלימוד התורה הוא ראה אחריות אישית, ולכן באותן השנים ראה תביעה מיוחדת להגברת לימוד התורה בעקבות השואה:
...בחמש שנים אלו חלו גם שינויים הרבה יותר גדולים בעולמנו. חרבו גלויות ישראל. ישיבות מפוארות, שכל אחת היותה מבצר לתורה, אינן. עוד לא תפסנו גודל השואה. מה הננו נגד אותם אריות? זה מחייב אותנו הרבה. הועמדנו יחידים. תפקידים גדולים עלינו ואנו קטנים וכתפינו חלשות. אולם ההשגחה העליונה תובעת מאתנו, מלאך מכה על כל ראש צעיר מאתנו ואומר לו גדל, גדל בהתאם לשעה הנוראה, בהתאם לדרישות הגדולות והקדושות, להקים מחדש, להחיות מחדש את האומה, לגדל מחדש את האברים שנכרתו. נשמע לתביעה, נגדל על עצמנו, נגדל כתוקף הדרישה הקדושה שנדרשת מאתנו.[3]
תלמידיו ספרו, כי כשם שנאה דרש, כך גם נאה קיים. יש מהם שששים שנה מאוחר יותר זוכרים את הסוגיות שלמדו אז בצריף הדל ששימש בית כנסת בכפר, או בבנין הישיבה החדש על הגבעה ומוכנים לחזור עליהן כאילו זה עתה למדון. הרב ישראלי נטע בהם אהבת תורה, ונתן בידם כלים ללמוד עצמי, כך שיוכלו להמשיך וללמוד לאחר צאתם את הישיבה[4].
 
פרקים במחשבת ישראל
האתגר
שנה או שנתיים לאחר הקמת המדרשיה בשנת תש"ה, פנה ראשה ומיסדה, הרב יהושע יוגל שליט"א, אל הרב ישראלי ובקש ממנו שיבוא ללמד מה שעתיד היה להפוך למקצוע חדש – 'מחשבת ישראל'. היתה זו תקופה בה גבוריו של הישוב ככלל ושל הנוער הדתי בפרט לא היו דמויות תורניות, אלא החלוצים והלוחמים שרובם פרשו מאורח חיים דתי. הרוחות שהניעו את הישוב היו אידאולוגיות חילוניות, שלא ינקו מעולם המחשבה התורני, והספרות הפופולרית בנושאים מדעיים כפרנית במגמתה. השפעתם של כל אלו היתה עמוקה גם על הנוער שגדל בבתים שומרי מצוות, ולמחנכים בבתי הספר הדתיים לא היו כלים להתמודד עם רוחה של התקופה.
הרב ישראלי החליט על התמודדות חזיתית עם האתגר, וכך כתב בהקדמתו למהדורה הראשונה של הספר אותו ערך כ"לקט מקורות לברור עקרי השקפת היהדות (ספר עזר ללומד ולמעיין)" – 'פרקים במחשבת ישראל'[5]:
תקופת הנעורים דורשת במפגיע הסבר חדש לכל מה שלמד [הנער] באופן שטחי בילדות[ו], זה הזמן שבו מתבססת השקפת העולם של הנער, ומן ההכרח שיובהר לו אז לא רק מהו הדבר שבו האמינו אבותיו, כי אם למה האמינו בזה (דגשים במקור). הוא צריך להכיר את היסודות של הכפירה בימינו לא מתוך קריאה שטחית של ספרות הרחוב, אלא מתוך ניתוח מעמיק ויסודי, אשר יוכיח לו באיזה מדה לא נכון הוא השם "מדע" אשר הכפירה מכתירה בו את עצמה. רק אז יהיה משוכנע בנכונות דרך אבותיו, ורק אז נוכל להיות בטוחים שישאר יהודי נאמן בכל התנאים שבהם ימצא.
ובתמצית (מתוך ההקדמה השניה):
המטרה שעמדה לפנינו היא לא להקנות לחניך ידיעות מה אמר פלוני גדול, אלא להקנות לו השקפת עולם יהודית, כפי שבאה לידי בטוי ע"י חושבי מחשבת היהדות בכל הדורות.
 
השיטה
כדי לממש מטרה זו, פיתח הרב ישראלי שיטה חדשנית להקניתה של השקפת עולם, תוך שהוא מיסד מקצוע חדש – 'מחשבת ישראל'. את עיקריה של שיטתו ניתן אולי לאפיין בנקודות הבאות:
א.   עיון על פי נושאים ולא על פי מחברים. לצורך כך בחר הרב ישראלי (בגאוניות) ממגוון רחב מאד של מקורות פסקאות קצרות המציגות כל אחת בתמציתיות השקפת עולם שלמה.
ב.   עיון בכל נושא על פי רבדיו ההסטוריים: "בתנ"ך", "בדברי חז"ל", "בדברי הקדמונים", "בדברי האחרונים", ו"בדברי גדולי תקופתנו והוגיה". כי אם אמנם נדרשת התמודדות עכשווית (ונושאי הספר אף התעדכנו ממהדורה למהדורה), הרי חשוב להכיר את שורשיה, את הרובד שנוסף בכל דור ודור, את דרך המחשבה הישראלית:
המגמה היתה כפולה. מצד אחד, הצורך להקנות לתלמיד ידיעה מסוימת בספרות המחקר הישראלית, להכניס אותו בסבך הבעיות שנתחבטו בהן קדמונינו, ולהרגילו לדרך המחשבה וסגנון הבטוי של הספרות ההיא... מאידך, צריך היה שבלימוד מקצוע זה תסומן לפני החניך דרך המחשבה הישראלית לפתרון אותן בעיות שהחיים כיום הזה מעמידים בפני האדם מישראל, לפתח בו כשרון התעמקות עיונית, והכרה שתשובה לשאלות המתעוררות יש לחפש רק במקורות ישראליים וברוח המחשבה הישראלית (שם בהקדמה א').
ג.   הצגה ברורה, כי בנושאים שונים קיימות גישות שונות בתוך מסגרת היהדות:
חשוב לרכז מה שנאמר בשאלה זו או אחרת, ולעמוד על השונה והמאחד שבתפיסות השונות (שם ב'). 
נראה, כי גישה זו נבעה מתוך ההכרה, כי הדרך לאמונה שונה מאדם אחד למשנהו, ועל כל אחד לבחור את הגישה הקרובה ללבו:
האמונה היא ענין אישי, תלויה היא באדם יותר מאשר בנתונים, במצע הנפשי שלו. היא יונקת מעצם מהותו של האדם, משורש נשמתו (שם עמ' 27).
עם זאת, בסכומים ש'בשולי המקורות' שבסוף כל פרק, לרבים עקרו של הספר, לא נמנע הרב ישראלי מלכוון – לפעמים במעין 'פסיקה' ("ההשקפה הרווחת ביהדות היא זו של…"), לפעמים בהעדפה או ברמיזה, ולפעמים בלא להציע הכרעה ("לא לנו להכריע בריב איתנים זה…").
ד.   ועם זאת, התוית חוט שדרה רעיוני לספר העובר בו מתחילתו ועד סופו:
הוא בנוי על התפיסה של היחוד האומתי-סגולתי, וכניסוחו של המהר"ל מפרג זצ"ל... שמזה יוצא שהמהות הישראלית מצד עצמה היא כבר ערובה לקשר בל ינתק שבינה לבין אבינו שבשמים; ושעל כן כל המהלך ההיסטורי וכל התוכן הבחירתי של היחיד ושל הציבור אינם אלא לחזק ולאשר את הקשר הזה בדעה ובהכרה (שם הקדמה).
ה.   עימות ישיר עם דעות נכר, תוך צטוטן במקור (אם כי בנפרד, ב'נספחות' שבסוף הספר). כך, ב'בשולי המקורות' שבפרקים המתאימים נשלחו הקוראים אל סוף הספר, שם הובאו קטעים נבחרים מדברי מרקס, אנגלס, ניטשה, מוסוליני, ובאחת המהדורות אף מספרו של היטלר ימ"ש.
ו.   ועם זאת, קביעת גבולות. אמנם, צטוט דעות נכר מנוגדות, דיון בתפישות עולם שונות ביהדות פנימה, אולם מנגד אמוץ "גישה עדינה שלא תפצע את נפש החניך ולא תרגיל אותו לספקנות וחקרנות הרחוקה משכר וקרובה להפסד" (שם). ובנוסף, הפרדה ברורה בין דעות ביהדות המתישבות עם ההלכה – אלו הובאו בגוף הספר, לבין אלו שלא מתישבות עמה – שהובאו בנספחות (וראה בהרחבה ב'גאון בתורה ובמידות' עמ' 255 ואילך).
 
המענה
הקנית השקפת עולמה של היהדות לנוער בחברה פתוחה הוא אתגר המלווה את הציונות הדתית מאז ראשיתה. ב'פרקים במחשבת ישראל' הציב הרב ישראלי לאתגר זה מענה מקורי ויחודי.
 
היחס לחניך
"גאון בתורה ובמידות" נחקק על מצבתו של הרב ישראלי, כי על כן בנוסף לגאוניותו בתורה, היתה בו גאוניות במידות, גאוניות שהתבטאה גם ביחסו אל חניכיו (כמו אל כל אדם). קצרה כאן היריעה מלפרט, על כן נציין רק מספר נקודות.
מן המחנכים ומן ההורים תבע דוגמא אישית, כך למשל כתב בעלון כפר הרא"ה[6]:
ברור שכל זה (העברת המסורת מדור לדור) אין לו סכוי להצלחה, אלא במדה שהבן מסתכל אל אביו ביחס של הערצה; אם הבן יראה את אביו כשוה לו, ומכל שכן אם יראהו למטה ממנו, כי אז לא ילמד ממנו, לא יקבל ממנו; ואולי להיפך – כל התנהגות של אבא תעורר אצלו רצון התנגדות ועשית ההיפך, בכדי להבליט את ישותו ודרך מחשבתו העצמאית. ואכן בתורה בצד הצוויים שעל האב כלפי הבן, בא הציווי על מורא הורים וכיבודם. על מצוה זו של "כבד את אביך ואת אמך" אמרו חז"ל (קדושין ל"א א) שהיא היא ששכנעה את אומות העולם להכיר שגם מצות "אנכי ה' אלקיך" איננה באה לכבוד עצמו של הבורא ("מסוף דרכך ניכר שראש דרכך אמת"). בנוסח קצת אחר נאמר בזה לפי עניננו, שבלי מצות כבוד אב אי אפשר כלל להגיע למצוה הראשונה של "אנכי ה' אלקיך".
אולם מצוה זו דורשת רקע נפשי מוקדם. מה טוב שאבא זוכר את החובה שאבהות מטילה עליו, שהוא משתדל תמיד שהתנהגותו תהיה כזו שהבן יהא לו באמת מה ללמוד ממנו; הוא לא יעשה בבית דברים שיתבייש לעשותם בחוץ בפני זר; הוא יזהר מלעשות דברים שיכולים לעורר בקורת וזלזול אצל הבן; ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובמשך הזמן יעצב מעצמו דמות שהבן ירצה לראות אותה כדוגמא לעצמו. במקרה זה יש דחיפה פנימית אצל הבן לכיבוד האב.
הכל הליכותיו היווה הרב ישראלי דוגמא אישית. אם דרש מתלמידיו להתמסר ללמוד התורה, הרי הם ראו כיצד בכל רגע פנוי עוסק הוא בלימודו. כך ראו הם כיצד כאשר 'השגיח' עליהם בעת בחינה, היה כולו שקוע בספרים שהביא עמו. והם, מצידם הודו, כי לא עלה על דעתם להעתיק, אף שברור היה להם שמעיניו במקום אחר.
כבוד לזולת למדו הם מן הדרך בה שוחח עמם בכיתה ומחוצה לה. כבוד גם לנער, ויחד עם זאת שמירת דיסטנס. דייקנות בהגעה לשעור, יחד עם הקפדה על עברית רהוטה ("הרב יש לי שני שאלות...", "לא יכול להיות...!", "אבל הרב...").
רבים מתלמידיו התיעצו אתו על המשך דרכם לאחר המדרשיה, ולכל אחד המליץ על פי כשרונותיו ותכונות אופיו. היו שכוון אותם לחיי תורה[7], והיו לחיי המעשה. וכך כתב בשנת תשט"ז לתלמידו לשעבר "יקירי וחביבי הר' יעקב שטיגליץ הי"ו" (לימים, הרב יעקב אריאל שליט"א):
כתבתי שהצורך באנשי עמל, חיילים וגדולי מדע הוא ענין של לכתחלה... העולם בנוי על חלוקת תפקידים, ובורא עולם הביא זאת בחשבון, וזהו פירוש "לכתחלה", שכן ברור שכל המקצועות השונים, שמאפשרים גם לאנשי תורה להתעסק בשלהם, הם נחוצים בעולם. וממילא שהמצאותם של אלה שעוסקים בזה הוא לפי התכנית האלקית של בנין העולם...
ועל כן מובן שאין סתירה מזה לשאלת הבחינה הפרטית, שמוטב לו להיות האחד מאשר להיות מהאלף משמשי האחד, ומכל מקום בחשבון כללי כל אחד יש לו יעוד ותפקיד. הנפקא מינה העיקרית בזה היא ההשקפה על העולם ועל העוסקים בחיי שעה, האם תהיה זו השקפה של "מקום שנותנים עיניהם מיד נשרף", או שתהא זו השקפת רבנן דיבנה "שאני בריה וחברי בריה..." וכפירש"י (עמ' 372[8]). היינו אם תלמידי חכמים שבדור יסתגרו בתוך ד' אמותיהם ידאגו לעצמם ולשלמותם ויסתכלו ממרום ישיבתם על בני התמותה האחרים מתוך ביטול וגאוה, או שיראו את עצמם חייבים להשתתף בכלל כולו, יכירו טובה לאלה שממלאים צרכיהם וישתדלו אף הם להעניק להם מנכסיהם הרוחניים, לרוממם, לעודדם כי "אלמלא עליא לא מתקיימן איתכליא" (חולין צ"ב א)...
ותמה אני עליך שלמדת תורה אצל הרצ"י קוק (שליט"א) [זצ"ל], שעדיין לא העמידך על השקפת הרב ז"ל על ערכה של מדינה ושל צבא ושל "התעמלות שצעירי עמנו עוסקים בה". כן, כן, התעמלות – ספורט בלע"ז, שהוא חשוב מאד מפני "שיש לנו בשר קודש לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש" (עמ' 413), ושעיקר חידושה של היהדות היה להראות שגם "המערכות הרחבות... עד הפרולטריון לכל פלגותיו אפילו היותר נמוך ומגושם, גם הם חיים באור האדיאה האלוקית" (עמ' 381). ואם כך הדבר, כיצד זה יקום? האם הרבה עוסקים בספורט במרכז הרב? האם משם יוצא "הפרולטריון לכל פלגותיו"? על מי ועל מה הוא מדבר, אם לא על אותו רחוב הומה ומהמה על כל פלגותיו, אלה אשר אינם מוצאים ולא ימצאו דרכם לישיבות, ואף הם יכולים להיות תועלתיים לבנין האומה ואף הם נחוצים ומוכרחים, בחינת לכתחלה, 'שאם לא עליא לא מתקיימין איתכליא'[9].
 
גבורה תורה וענוה
אין בסקירה זו כדי להקיף ולמצות את משנתו החינוכית של מרן הרב שאול ישראלי זצ"ל, אולם ניתן אולי לעמוד מתוכה על עקרי גישתו: ראית לימוד התורה כעיקר בחיים גם לאלה שאין זה מקצועם, מציאת המענה לאתגרי התקופה מתוך התורה על כל רבדיה ופניה השונים, כבוד החניך תוך הכוונתו לדרך חיים המתאימה לו ביותר. גישה זו אפיינה את דרכו בכל אשר פנה – בעצובה של הקהילה הדתית בהתישבות החקלאית, בהנחלת המצוות התלויות בארץ בהתישבות, בלבונן של הלכות המדינה המתחדשת, וגם כאמור בחינוך הדור הצעיר: קריאה נכונה של המציאות על כל מורכבויותיה והבנת האתגרים שהיא מציבה, מציאת מענה לאתגרים אלו מתוך אוצרה העשיר של תורה, ויציאה חלוצית בגבורה לממשו.
את כל אלו עשה הוא מתוך ענוה, שהיתה כל כך טבעית לו ומושרשת בו. היא התבטאה ביחס המכובד בו זכה כל אשר פניו אליו, היא התבטאה בכך שהמשיך בתפקידו כרבו של כפר הרא"ה גם כאשר שמו נודע בכל רחבי הארץ, היא התבטאה בכך שהמשיך ללמד תלמידי תיכון גם כאשר היה מוכר כאחד מגדולי התורה שבדור.
"ותתן לי מגן ישעך" – זה גבורה, "וימינך תסעדני" – זה תורה שנתנה בימין, "וענותך תרבני" – זו ענוה. מלמד ששלשתן נמצאו בדוד (מדרש תהלים י"ח כח).


[1]  כאשר לא מפורש אחרת, הצטוטים שלהלן הם מכתבי ידו של הרב ישראלי שנמצאו בעזבונו (בתוספת מראי מקומות), ספורי המעשה עיקרם מתוך ראיונות שנערכו לקראת כתיבת הספר 'גאון בתורה ובמידות' בהוצאת 'ארז' תשנ"ט.
על אופניה השונים של מצות החינוך ראה 'עמוד הימיני' סי' נ"ד ו'חוות בנימין' סי' ע"ח; על לימוד תורה מפיו ראה 'גאון בתורה ובמידות' עמ' 125 ו-131, וכן ב'מספד תמרורים' בהוצאת ישיבת מרכז הרב תשנ"ו עמ' ל' ואילך, עמ' קמ"ח ואילך; על החינוך הרצוי בישיבות ראה גם 'הרבנות והמדינה' בהוצאת 'ארז' תשס"א עמ' 26; על החינוך לתורה ומדינה ראה שם עמ' 281; על תפקידיה של הרבנות הראשית בחינוך הנוער ראה שם עמ' 59.
[2]  על כל אלה ופרטים ביוגרפיים אחרים, ראה 'גאון בתורה ובמידות' שער א'.
[3]  וראה גם ב'גאון בתורה ובמידות' שער א' פרק ב'.
[4]  כך למשל סיפר אחד התלמידים, כי כאשר התלונן שבחורף שלם הם הספיקו רק שבע עשרה דפי גמרא, ענה להם הרב ישראלי: "את כל הש"ס ממילא לא אספיק ללמד אתכם, אבל איך ללמוד גמרא כמו שצריך – אוכל" ('גאון בתורה ובמידות' עמ' 34).
על לימוד התורה לאנשי כפר הרא"ה ראה ב'גאון בתורה ובמידות' עמ' 30-32.
[5]  תחילתו של הספר בדפי מקורות, שלאחר מכן ראו אור כחוברות. בשנת תשי"ב יצאה לאור מהדורתו הראשונה של הספר, בסיועו של מנהלה של המדרשיה מר ישראל סדן ז"ל. מאז ראה הספר שש מהדורות (האחרונה בהוצאת 'ארץ חמדה', תשס"ג).
[6]  ניסן תשכ"א. הובא גם ב'דרשות לימי הפסח', ירושלים תשנ"ז.
[7]  רק לאחרונה שח לי אחד מבחירי החינוך הדתי, כי גם בעת חלוקת תעודות הגמר ונתינת התנ"ך כמזכרת בסיום ה'שמינית', יחד עם לחיצת היד, אמר לו הרב ישראלי "לך לישיבה". רק שנים מאוחר יותר הוא הבין כי טעה כאשר לא שמע לו, ועד היום הוא מצטער על כך...
[8]  ההפניות הן ל'פרקים במחשבת ישראל', בו למד הרב אריאל בהיותו תלמיד במדרשיה. ראה גם את ההקדמה ל'ארץ חמדה' וב'רבנות והמדינה' עמ' 26.
[9]  פורסם ב'אמונת עיתך' גליון מספר 23 עמ' 7.
 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר