אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק

(תשט"ו)

שבע שנים של מעלות ומורדות, של רוממות רוח ודכאון, של רגעי התעלות ושל משברים.
 יכולים אנו לציין ימים אלה כאשר צוינה תקופה דומה בשיר השירים לפי חז"ל: "'אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק... פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם'. 'אני ישנה' מבית המקדש ו'לבי ער' בבתי כנסיות ובתי מדרשות, 'אני ישנה' מן המצוות ו'לבי ער' לעשותן, ...'אני ישנה' מן הקץ ו'לבי ער' לגאולה, 'אני ישנה' מן הגאולה ו'לבי ער' לקב"ה שיגאלני" (ילק"ש שה"ש פרק ה').
 יש כתות שונות בישראל. הלב ודאי ער, נשאר ער גם כשהעינים עצומות והאוזן אטומה. יש שלבם ער לגאולה, אף על פי שהנם ישנים מן הקץ, שאינם יודעים שהחזון הישראלי איננו מסתפק בצהלת קלגסים, ברעש הטנקים, בהמולת האוירונים. הכת הזאת ישנה מן הקץ. ויש לך צבור שלבו ער למצוות, שמבחינה תאורטית מדבר גבוהה על ערך של חיי תורה, אולם 'ישנים מן המצוות' בפועל וצריכים חיזוק. ויש והם ערים לקב"ה, אבל ישנים מן הגאולה, מן המעשים בפועל ממש הנצרכים להעשות, ישנים מחזון המקדש, אף על פי שניכרת עירנות לבסס יותר את בתי המדרש הקיימים.
 והנה קול הדוד דופק. תקומת המדינה צריכה לשמש סימן התעוררות לכולם, במיוחד לאלה שקרובים לחזון הגאולה. אולם כאן שומעים טענה: "דודי שלח ידו מן החור" (שה"ש שם ד'). האין החור מקום שקצים ורמשים? – אכן, כן הדבר, הגאולה באה ע"י כורש. והעם טוען האם לא היה ראוי שתהיה הגאולה ע"י צדיק, ע"י דניאל? (עי' שהש"ר ה'). "'פשטתי את כתנתי', בגדי כהונה ובגדי מלכות" (שם), מיהו זה שיכול לחדש את המסורת הזאת, היכן נמצאים האנשים הראויים לאצטלא זו? "'רחצתי את רגלי' מאבק ע"ז, שכן מקום זה (א"י) גורם לע"ז" (שם). כבר נגמלתי מזה בימי בבל, איככה אטנפם? האם זה כדאי, האם זה ראוי? האם זאת היא פקידה?
 "'ומעי המו עליו' (שה"ש שם)... אמר הקב"ה... גם אני אמרתי: 'מעי מעי אוחילה' (ירמיה ד' י"ט)" (שהש"ר שם). וכך נחמצה ההזדמנות – 'דודי חמק עבר', וכורש מכריז מי שלא עבר את הפרת אל יעבר.
 האם גם היום נחמיץ ההזדמנות, האם גם היום תשארנה האזנים אטומות והעינים עצומות?

 "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" (תהלים קי"ח, כ"ד). כאן, במילים האלה תשובה על הלבטים שלנו. עובר עלינו משבר, הרבה מהתקוות התנדפו. הציונות לא פתרה את אשר התימרה לפתור. חשבנו כי נפתור את בעית קיבוץ גלויות, חשבנו כי נפתור את שאלת עמידתנו העלובה בגויים. זה לא נפתר. עמידתנו נשארת רופפת, תלויה בנסים יום יום, ואנחנו כבר יודעים שגם במספר היותר גדול של טנקים שיש לנו, עדיין לא נוכל להחזיק מעמד. מבחינת האנטישמיות גם כן התאכזבנו. להיפך, המדינה עוררה בעיות שקודם לא היו. דוגמת קיומן של קהלות יהודיות בארצות ערב, והתעוררות שנאה לישראל בין מדינות אשר לא מכירים יהודים כלל. נשארנו בודדים כאשר היינו, אחרי שבע שנות קיום מדיני.
 אך זה גופא צריך לעודדנו – הרי "מאת ה' היתה זאת" (שםכ"ג). מה שיותר מתבלטת שנאת הגויים לישראל, יותר ויותר אנו למדים להעריך ערך הנס בט"ז כסלו כאשר מזרח ומערב התאחדו בעדינו. רק הסבר של נסיות יכול לתת למאורעות את משמעותם האמיתית – "מאת ה' היתה זאת..., זה היום עשה ה'".
 כמו כן, יש כאן תשובה כלפי פנים. גם כאן השאלה: האם לפי התנאים הללו עוד יד ושם לנו במדינה, האם ניתן יד למען העלאת יהודים שיעבירו כאן אותם או את ילדיהם על דתם ודעתם? האם לא דורות על דורות מסרנו נפש למען שמירה על היחוד העצמאי? וכאן גם כן התשובה בפסוק הנ"ל.
 

יש מאמר חז"ל (ברכות י', א') על חזקיה המלך שנמנע מלקחת אשה ולהוליד בנים מפני שחזה שעתיד לצאת ממנו מנשה, המלך אשר הרבה להרשיע. ונאמר לו: "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" (מל"ב כ', א'). ועל הויכוח שלו עם ישעיה עונה לו הלה: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך?". אפשר להבין ללבו של חזקיה, זה אשר בדורו הגיע העם לדרגא אשר תנוק ותנוקת היו בקיאים בדיני טהרה וטומאה, והוא רואה ברוח הקודש מה שעתיד לצאת ממנו ונרתע ונמנע – הכיצד, האם הוא בעצמו יהרוס במו ידיו מה שכל כך עמל להקים? ואולם נאמר לו: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך. מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומאי דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד" (שם).
 הוא הדין בנידון שלנו – הרי זה היום עשה ה', הרי לא מקריות כאן, הרי יש כאן יד אלקית מכוונת, ואם כך אסור לנו לחשוב את חשבונותיו. עלינו לעשות הכל להגברת עליה, להגברת המדינה ולהאבקות על דמותה, והשאר נשאיר לה להשגחה העליונה, אשר ודאי תדע להוציא מתוק ממר.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר