שמות בארץ הרב משה בן חביב ירושלים תשס"ב (תיד עמ')

רבי משה בן חביב (תיד – תנז 1654-1697) הספיק בתקופת חיים קצרה של מ"ב שנים בלבד לכהן כראש ישיבה וכראשון לציון בעיר הקודש ירושלים. למשרות אלו הגיע בדור דעה כשהעיר הייתה מלאה חכמים וסופרים, כל זה ללמדך עד היכן הגיעה חכמתו. במקביל לפעילות זו היה המהר"ם בן חביב אחד המחברים הפוריים ביותר בתקופתו. תחת ידינו ישנם ספרים רבים שלו "גט פשוט" על הלכות גיטין, "עזרת נשים" על הלכות עגונות, "פני משה" על ירושלמי זרעים, מאות רבות של תשובות, דרשות ואולי המפורסם ביותר הוא החיבור שלפנינו הכולל ג' חלקים "יום תרועה" על פרק ג' במסכת ר"ה, "כפות תמרים" על פרק ג' בסוכה ו"תוספת יוהכ"פ" על פרק ח' ביומא. מאז יצאו לאור חידושים אלו, הם לא משו משולחנם של גדולי הדורות ובמהדורה שלפנינו מצורפים הערותיהם של רבי עקיבא איגר ושל ה"שואל ומשיב".
בזמן האחרון נטלו על עצמם כמה מוציאים לאור להדפיס מחדש את הספר הזה. המהדורה שבידינו בהוצאתו של הרב יונתן דניאל בערג היא מהמוצלחות ביותר, יש בה הערות קצרות ומבוא וכן תוספת חידושים של המחבר מכתב ידו על פרק "במה מדליקין".
נביא משהו מחידושי המחבר: הגמרא במסכת ראש השנה  (כח ע"א) קובעת שאם כפאוהו פרסיים לאכול מצה בפסח יצא ידי חובת מצוות אכילת מצה אף שעשה את המצווה בעל כרחו. שואל ה"יום תרועה" מדוע נקטה הגמ' שכפאוהו פרסיים ולא שכפאוהו יהודים. ועונה שאם יהודי כופה, כוונתו של הכופה מצטרפת למעשה האוכל, אך בגויים שכפו יש מקום להסתפק, והכרעת הגמרא שמכיון שהמעשה ראוי להיעשות גם כפיית הגויים מועילה. ומכאן ניתן להציע מקור לדברי הרמב"ם בהלכות גטין שאם גויים כפו על אדם לגרש כדין, (כלומר במקום שמדין תורה היה מותר לכפותו), הגט כשר מהתורה ופסול רק מדרבנן, ותמהו עליו האחרונים, אך לדעת ה"יום תרועה" מקורו בסוגיא זו. כמו כן יש מקור מכאן לשיטה אחרת של הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ו, ג) שהאוכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו גויים יצא. והקשו עליו שהרי פסק הרמב"ם עצמו שמצוות צריכות כוונה אך ה"יום תרועה מבאר שכשאנסו גויים מועילה כפייתם לצאת ידי חובת המצוה. ובהערה מביא המהדיר שה"חתם סופר" חולק על דברי ה"יום תרועה".