מסורת העוף, ד"ר זוהר עמר, נווה צוף, ה'תשס"ד (344 עמ')

אחד הנושאים המרכזיים בכשרות המטבח הוא זיהויים של בעלי החיים שמותרים באכילה. דבר זה מסובך במיוחד לאור ריבוים של המינים השונים, חלקם כתוצאה מיבוא מארצות שלא היו מוכרות בימי קדם וחלקם כתוצאה מהכלאות.
מסורות שהשתמרו בקהילות ישראל, יכלו לשמש בסיס לשינויים של בעלי חיים שלא היו מוכרים בארץ. אך העובדה שרבים מהיהודים עלו לארץ וקהילות רבות כמעט ונעלמו ממקומן המקורי, ואלו שבארץ איבדו חלק מהמסורות שהיו בידי אבותיהם, גרמו לכך, שעופות אשר עלו על שולחנותיהם של יהודים יראי שמיים לפני מאה שנה, ייאסרו לאכילה כתוצאה מחסרונה של מסורת מבוססת, שהיא תנאי הכרחי לזיהוי. ד"ר עמר התמסר, יחד עם שותפים נוספים, לבירורם של המסורות והקדיש לכך מאמרים רבים שפורסמו במגוון חוברות, ובהם הוא אסף פרטים חשובים בעניין כשרותם של כמה עופות שנפלו בהם ספיקות. בספר זה קיבץ המחבר את מאמריו בנושא. יש בספר גם דיונים על כשרות הטווס, הדרור, הסנונית, השליו, הפניניה, תרנגול ההודו, הברברי והמולרד. כמו כן, נוספו מאמרים על שיטת רבינו ירוחם המיוחדת, שהתיר לאכול חסידה. מאמר על המחלוקת בעניין זיהוי היען המצוי בידינו, לבת היענה המופיעה בתורה. וכן, מאמר מקיף בעניין תרגום רס"ג לתורה שהוא אחד המקורות החשובים לזיהוי העופות. בסוף הספר יש מאמרים כלליים על קורבן העוף, שילוח הקן, ושאלה מעניינית: האם יש הגבלת גיל מינימלית לאכילת אפרוחים? הספר מלווה בתמונות ותרשימים וכתוב בצורה ברורה ומסודרת. ראויה להערכה במיוחד העובדה שמחבר הספר איננו מסתפק בכתיבה, אלא גם עושה בפועל פעולות של שמירת המסורת, וזיהוי העופות הכשרים לדורות הבאים.