וירא

בפרשתנו, פרשת וירא, מעמידה התורה לפנינו, מחזה מול מחזה, שתי תרבויות, שתי תפיסות עולם המנוגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה, תרבות אברהם, ועם אלקי אברהם מקצה מזה, ותרבות סדום ועמורה מקצה מזה. מבליטה התורה את הניגוד שביניהם על רקע היחס לזר, לנכרי, לעובר-אורח הבלתי מוכר והבלתי מוגן. לפנינו תיאור של אחד מימי המעשה באהלו של אברהם. עדיין אין לו לאברהם ד' אמות משלו ממש. בית אין לו, ואף אהלו שוכן על אדמת ידידים – "באלוני ממרא". ואדם זה אשר הוא עצמו אינו אלא גר בארץ, כמה טורח הוא משקיע בכדי לתת מרגוע לשלשה עוברי-אורח אלמונים, אשר מראה פניהם מעיד עליהם כי ערביים המה, המשתחווים לאבק רגליהם. ואם לפי ההצעה המדובר היה על "פת לחם" מלווה בקצת מנוחה, הרי לבסוף התוצאה היא גם חמאה וחלב, גם בן בקר רך וטוב, ואף עוגת סולת טריה – "כי על כן עברתם על עבדכם".
והנה בעודנו תחת הרושם של היחס החם והלבבי אל האדם, באשר הוא אדם, אנו עוברים כברת ארץ לא גדולה יחד עם האנשים-המלאכים ונכנסים לתחומה של סדום. לראשונה מזדקר ההבדל החיצוני: במקום אהלים בודדים החשופים לחום היום ולרוח המדבר, כאן ככר אשר "כולה משקה", "כגן אלקים כארץ מצרים". הכל טובל בירק מרהיב עינים. "אין לך כל שביל ושביל בסדום", אומרים חז"ל, "שלא היו בו שבעה אילנות זה למעלה מזה – גפן ותאנה ורמון, אגוז ושקד, תפוח ואפרסק, והיה כל השביל מסוכך".
והנה גם הבתים, בתים בנויים בטעם ומטופחים בתשומת לב מיוחדת. כי על כן עשירים האנשים, שבעי-לחם הם וברוכי כל. אולם לעומת ברכת הטבע הפזורה כאן ביד נדיבה מה צר הלב, מה רעה העין, מה סגורים ומסוגרים הם בפני זר שמא יהנה גם הוא משהו מהטוב אשר רק להם בלבד הזכות עליו. ומזועזעים אנו קוראים בתורה את התיאור החי על אנשי העיר, אנשי סדום, אשר נסבו על הבית של לוט "מנער ועד זקן כל העם מקצה", אשר הפגינו, בצורה ספונטנית כנראה, על הפרת החוקה הסדומיית המקודשת, על ידי האיש אשר "בא לגור וישפוט שפוט"...
אכן נשים לב, כי אם כל כך רחוקה מן הצדק נראית לנו שיטת סדום ומשפטה, אין זה אלא משום שהגענו לשם מאהלו של אברהם... במציאות החיים, לאור העקרונות המקובלים כיום אין שיטה זו כל כך מופרכת, הן כך הגדירו חז"ל את מידת סדום: "האומר שלי שלי ושלך שלך". וכי מה היא בעצם החובה של האדם כלפי הזר, וכי מהי הזכות לתבוע יחס והתענינות ועזרה? הן רק "שלי שלי" הם אמרו, והאם אינה קיימת זכות האדם והחברה והמדינה על שלה?
והנה כאן התורה מעמידה אותנו, כי שונה היא דרך ה' של המשפט מדרכו של האדם. "כי ידעתיו", אומר ה' על אברהם, "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". בדרך האדם יש הבדל בין צדקה למשפט, בדרך ה' הכל אחד. כי לפי דרך ה' מוטעה הוא כל המושג "שלי שלי" שבדו להם בני האדם. "לה' הארץ ומלואה!" ביסודו של דבר אין לך כלום; לא אתה הוא שלך ולא שלך הוא שלך. ואם אף על פי כן "הארץ ניתנה לבני אדם", הרי זה כתנאי שיזכור תמיד שהיא ניתנת לו, ועל כן גם הצדקה – אשר עליו לעשות – משפט הוא, וכל חוקת-משפט אשר תהא בנויה על המחשבה שלו הארץ, חוקת סדום היא וסופה להמיט שואה על המדינה ויושביה.
נסיים בדברי הכתוב שאותו הביאו חז"ל בקשר לעניננו: "הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמד". נהפכו הערים השלוות הבוטחות בעצמן והחושבות רק על עצמן, ונתחזק ונתאושש בית אברהם השומר דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר