ויגש

גורל מיוחד במינו מלוה את ישראל העם מראשית צעדיו, גורל המקופל ומסומל במאורעות חייו של האחרון בשרשרת האבות – ישראל סבא. עוד בטרם היו לעם, רק משפחה מסועפת של שבעים נפש היו, וכבר נגזרה עליהם גזירת הגלות. ויעקב, אבי המשפחה, אשר כבר רבות רעות ראה ואשר דימה כבר לשבת בשלוה, משותף על ידי ההשגחה העליונה בגורל המשפחה כולה כסמל לבנים וכסימן לבנים, כמורה דרך וכמסמן ארחות.
"אל תירא מרדה מצרימה" – אומר ה' אל יעקב במראות הלילה. ובצדק מעירים על זה חז"ל: אין אומרים "אל תירא" אלא למי שהוא מתירא. מהו מקור פחדו של יעקב אבינו בשעה זו? נזכרים אנו במצבו הנפשי של יעקב לפני פגישתו עם עשו. גם שם נאמר: "ויירא יעקב מאד". אולם שם נתפרש הנימוק בתפלתו: "כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים". מה שאין כן בירידתו עכשו למצרים. הן לא כבן-בלי-שם וכמחוסר הגנה הוא בא לשם, הן קרוא הוא לשם בכל גינוני תפארת מלכותית. בעוד שמעמדו בארץ כנען אינו ברור, במצרים מחכה לו יוסף שהוא משנה למלך. "שמני אלקים לאדון לכל מצרים", הוא שולח לו בידי האחים, ובתור שכזה הוא שולח לו את ההזמנה לבא. אף פרעה בכבודו ובעצמו מגלה התענינות אוהדת, הוא פותח לפניו את שערי הארץ לרוחה, שולח כלי רכב מיוחדים להעבירו עם כל המשפחה ואף אומר ברוחב-לב של מושל בכפה: "ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים, ועינכם לא תחוס על כליכם כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא". מה פשר, איפוא, של נקיפת הלב של יעקב? מה מעיק עליו? מה מעיב את רגשי שמחתו לרגל הבשורה המרנינה והמרעישה, כי אכן יוסף בנו חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים? יכלנו להבין את צער הפרידה מארץ אבותיו, קשה להבין את היראה והפחד הכרוכים בירידה זו למצרים.
נראה הדבר, שגורם הפחד היה הפעם דוקא החשש מפני הזרועות הפתוחות, מפני האהדה המרובה, מההשפעה ההרסנית הרוחנית העלולה לבא יחד עם טוב ארץ מצרים, המוצע ביד כל כך נדיבה. נשימה-נא לב לאמצעי ההתבדלות המיוחדים שנקטה בהם המשפחה המופלאה עם רדתם למצרים. בארץ זו, לא זו בלבד שעברה עלינו הגלות הראשונה, שם גם הוקם ה'גיטו' הראשון בעולם לבני ישראל, וראוי לציון הוא שהוא הוקם לא ביזמת המצרים, אלא ביזמת ישראל עצמם. הם הם שבחרו להם חבל ארץ נפרד, ודאגו לבידודם המוחלט מהאוכלוסיה המקומית. כשיוסף צריך להציג את אחיו לפני פרעה הוא שם דברים בפיהם: "ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעוריו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו". כמי שאומר: אין שום סיכוי להעביר אותנו לאיזו שהיא התעסקות אחרת. והוא מנמק את זה לאחים: "בעבור תשבו בארץ גושן, כי תועבת מצרים כל רועה צאן". יוסף ואחיו גם יחד, אינם מעונינים לנצל את ההזדמנות המיוחדת במינה שניתנה להם על ידי מעמדו של יוסף בכדי לחדור לתוך תוכן של השכבות העליונות של החברה. אדרבא, הם אינם מהססים מלהשתמש בנימוק שיש בו משום יצירת רגשי זלזול כלפיהם: הם מכריזים על עצמם כרועי צאן, כתועבת מצרים, ללא כל תקות תקנה. והמשלחת הנבחרת להופיע לפני פרעה אף היא לפי קו זה "מקצה אחיו חמשה אנשים" וכפי פירוש רש"י: "מן הפחותים שבהם לגבורה, שאם יראה אותם גבורים, יעשה אותם אנשי מלחמתו".
ואכן אמצעי הזהירות הללו הצליחו, ובעוד פרעה חוזר על הצעתו הקודמת: ארץ מצרים לפניך במיטב הארץ הושב את אביך, הרי הוא גם משלים עם בקשתם לשבת בחבל ארץ נפרד. הוא אמנם גם מוסיף להציע: ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי. אולם נראה שאין זה אלא מחמת נימוס, ואכן אין יוסף מנצל הצעה זו – הוא מושיב אותם בארץ גושן.
ואמצעים אלה הם שעמדו להם לישראל לשמור על ייחודם. ואף בזמן שנשכחו מהם המסורות העיקריות של האבות והיו לעובד עבודה זרה כמצרים, עדיין הצליחו לשמור שמותיהם, שפתם ומלבושיהם, שרק הודות לזה נגאלו בבא הזמן, כהבטחת ה' ליעקב בפרשתנו: "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה".

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר