ויצא

שתי הקדמות היו לו ליעקב אבינו לפני צאתו לבית לבן, לעולם החיים – י"ד שנה בבית מדרשם של שם ועבר, וחלום הסולם. זה היתה הצידה לדרך שקיבל, ושני דברים אלו גם יחד, הם אלו שעל ידם הגיע לצאת בשלום וברכוש רב.
ראשית כל – הישיבה. אמנם הברכות כבר הובטחו לו, כבר היתה אף ההסכמה על הברכות. הוא היה יכול איפא להמשיך את דרכו בבטחה. פרנסתו לא היתה לוקה – טל השמים ושמני הארץ חלקו. אולם לא כן חושב יעקב.
יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ואם הוא כבר מגיע לדרגת פרנסה בשופי, בריוּת הגוף ובנים בריאים וגדלים, הרי כל זה אינו מספיק. אם לא רכש לו דרגת ידיעות של תלמיד חכם, שבשעתו הפנויה הרי הוא יכול לעיין בספר ולמצא ענין, אם כל הטרחה המרובה תהיה רק בכדי להשיג שעה פנויה שיוציאנה לבטלה, ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ, כי אז כל העמל וכל הברכה לבטלה הם. יעקב אינו מסתפק בזה. הוא הולך לו לישיבה, מטמין עצמו שם וצולל לתוך נבכי השמועה של אביי ורבא. את הברכה אשר נשא אליה נפשו אין הוא מוצא אותה בפשוטה, כי אם במדרשה: מטל השמים וכו' ההלכה האגדה וכו' (כמדרשו עיי"ש). אכן יש צורך גם בטל השמים כפשוטו, אבל רק בכדי להתבסס ולאפשר את ה"מדרשו".
וכשאחר כך יעקב עומד על משמרתו, "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה", הרי הוא מהרהר לו בפרקי משנתו ושוב אינו מרגיש לא בקור ולא בחום. זהו כח התורה, זהו כח הישיבה של י"ד שנה.
אולם זה עוד אינו מספיק. בכל משך אותו זמן בו נמצא בבית לבן, מקום הרמאות, והוא אף הוא מוכרח להתחכם כנגדו – כי אחי אביה הוא – אחיו אני ברמאות, יש לו אמנם הכנה כנגד השנים הללו – י"ד כנגד י"ד, אבל בתנאי חיים כאלה, שהרמאות היא המחשבה העיקרית אמנם אגב הכרח, הרי היא בסופו של דבר עלולה להעביר את האדם על דעתו. והוא רועד וחרד – "ושבתי בשלום, שלם מן החטא". מי יודע אם יצליח, אם יוכל לעמוד בנסיון, אם כל אותן שנות שקיעות במעשי ערמה ותחבולות לא ישכיחו ממנו את מהותו, ואולי אז התורה יכולה להיפך ח"ו לסם מותו.
ולזה בא החלום, והחלום חלום אלוקי הוא. החלום מוציא אותו מהעולם הזה ומכניס אותו לעולם האצילות, עולם של שירה מלאכית "והנה ה' נצב עליו". האידאל של יעקב מצטייר לפניו – צדיקים אלקיהם נצב עליהם, הם משמשים מרכבה לשכינה. יש לו תכלית בעולם, תכלית גדולה של המלכת שמו יתברך בעולם – "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי". הפעולות האלה שהוא מתעסק עם לבן נהפכות אצלו למין דבר צדדי, הוא אינו חושב עליהם, הוא אינו שוקע בהם, אדרבא נפשו מוארת באור עליון, והוא אינו שוכח את עצמו, הוא יודע מה מטרתו, הוא יודע שאין זה אלא מעבר, שהכל זמני הוא, ושהכל אינו אלא תחבולה ומתן דרך טבעית לתת לברכה אפשרות לחול (והוא שסופר אח"כ שראה במחזה על העתודים וכו'). והכל בכח אותו החלום הפלאי, שכה נחקק עמוק בזכרונו וששימש לו למורה דרך בחייו.
וישראל סבא שימש דוגמא לבנים. אף כאן יש לנו שלש תקופות. קדמה לגלות תקופת הטמנות בבית מדרשו של שם ועבר. כהקדמה לגלות בא התלמוד בבלי, שפננו את עצמנו מעשו בבית מדרש והוצאנו משם שפונים טמונים, נכס אשר לא יגזל מאתנו, ואשר הוא כאילו שימש סם החיים. ובלכתנו במדבר העמים וחיות הטרף חורקות עלינו שן מסביב, ומשכבנו אינו אלא אבנים, ורכושנו אינו אלא המקל, רועמות עלינו החיות והנחשים והעקרבים אשר במדבר, אנו איננו שומעים את זה. יעקב ישן שנת ישרים, יעקב חולם. נשמע סביב יליל התנים ופני יעקב מתעדנים בנחת, הוא רואה מחזות אלוקים ושומע מנגינת פלאים מגן עדן... אילו היה יעקב פוקח עין, היה נבעת ונרתע מרוב אימה. אולם באשרו הוא נרדם, אין האוזן פקוחה לקלוט מאורעות ריאליים, להכיר את המציאות. תפוסה היא לקלוט מוסיקה העליונה. וחלום זה הוא שחיסן אותו, וזהו ששמר עליו.
והנה אנו עוברים את המדבר הזה ומגיעים ללבן. ולבן מחבק ומנשק אותנו – חביב עליו ממוננו, וההכרח לא יגונה – והוא משמיע באזננו דברי קלסה על חשבון הקרבה של האידאות שלנו, ומרמז לנו על עבודת גומלים, נותן לנו אליה וקוץ בה, והננו נתונים בתוך מציאות המתנדנדת בין רמאות להתקלסות. מצד אחד מוכן לקבל את השירות, אבל מאידך כלל לא מוכן לתת לנו גם כן ליהנות מהבטחותיו הרחבות – והננו תמיד אף אנו צריכים להערים ולהתחכם. הרי גם כאן הננו צריכים לשמור על עצמנו לדעת כי לא זה העיקר, כי דרכנו האמיתית, הנה דרך האמת, דרך הפרודוקטיביות, כי בעל כרחנו הדביקו בנו את הנגע הזה כי לא שלנו הוא. ואף כאן אין אלא אותה העצה של הטמנה בבית המדרש וזכירת החלום הגדול, אשר ככל הדברים האלה אינם אלא סולם, מעבר, תכסיסים מקריים בדרך העליה והירידה של שרי האומות (עי' מדרש). אבל עינינו נשואות ליום הגדול אשר יקוים החלום הגדול "בשוב ה' את שיבת ציון".
בכח החלום, בכח החזון אנו מתקיימים, בכוחו אנו מתקדמים, אולם יש לשמור שהחלום יהיה חלום אלקי, מתוך הכשרה נפשית בבית מדרשו של שם ועבר.
(תש"ד)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר