וישלח

פעולתם הנחפזת של האחים שמעון ולוי בהריגת העיר שכם, זכתה לתגובתה החריפה ביותר בשעת ברכת יעקב ופרידתו לפני האספו אל עמיו: "שמעון ולוי אחים... – אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". וחיכה יעקב אבינו וטמן בחובו את אשר עצר בלבו עליהם לעת מצוא, והסתפק בשעת מעשה רק בתוכחה שלא פגעה בעצם המעשה, אלא במסבות שבהם פעלו: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ ואנכי מתי מספר..." – דיון וביקורת לא לגופו של ענין, אלא לאי התאמתו מבחינת התנאים שבהם חיו בארץ כנען. תגובה זו אילו היתה ממצה את הכל מה שהיה בלבו, מן הדין שלאחר המעשה, כשנתברר ש"ותהי חתת אלקים...", והאינצידנט נגמר בכי טוב, היה יכול להסתיים בזה. אולם לא כן רואים אנו. דוקא ברגעים הנעלים ביותר, רגעי הפרידה, הצואה, והוראת הדרך לעתיד לבא, בדברי חזון נעלים הנובעים מתוך חדירה לעומק תכונתם של כל אחד ואחד מהאחים, ואשר היקפם כולל את מצב ישראל מעוד טרם היותם לעם עד דור אחרון – "את אשר יקרה אתכם באחרית הימים", ברגעים אלה מצא האב הנאמן לנכון ולנחוץ, להעלות מתהום הנשיה את המעשה שכבר נשכח ברבות הימים, להוקיעו לראוה, ולתת להם מנה יפה בצירוף עונש "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". ולא עוד אלא בערך באותו זמן הוא עושה עוד מעשה – אותה שכם ניתנת, כמתנה מאת יעקב, לא לאלה שרכשוה, אלא... ליוסף, עם הערה שיש בה גם מהעקיצה כלפיהם "אשר רכשתי מידי האמורי בחרבי ובקשתי" – בצלותהי ובעותהי, לא בחרבם וקשתם של שמעון ולוי, אלא בחרבו הוא ובקשתו הוא.

"אחי דינה" ובמדרש מעיר על זה: "אחי דינה ולא אחי יוסף" וכן הובא ברש"י על הפסוק: "שמעון ולוי אחים", והוא עושה את החשבון כי בעיקר אשמים במכירת יוסף שמעון ולוי, האחים הצמודים תמיד זה אל זה.
ואולי בזה, התגלות זו של אהבה לוהטת, שמאבדת כל חשבון של שכר הישר, שהיה יכול להזקף לזכות, מסירות זו מוכרחה להתפרש לגנאי ע"י קשיחות הלב וחוסר ההבנה הגמור לנפש האח.
אם באמת אהבת אחים וקשר משפחתי היה הדוחף, אם באמת רגש של שמירה על כבוד ישראל, המשפחה הקטנה אשר מתחילה לחיות חיים עצמאיים הוא הדוחף, אם באמת הרגשה זו של כורח לשמור על הכבוד של האומה הנולדת היא היא שדחפה וברגש זה נחנו רק שני אלה האחים והשאר רגשם נטמטם, ויחד עם אביהם ממשיכים הם לטוות את חלום הגלות, של חיים בצל, של כניעות וויתורים, ורק משני אחים אלה תצמח האומה החדשה, גאה בריאת נפש, זקופת קומה אשר הכניעה זרה לה, אשר מוכרחה לנקום נקמת כבודה הנפגעת, הרי אינו מובן האיך פתאום רגש זה נעלם ביחס כלפי בשר מבשרם – אח צעיר מחונן וחולם חלומות. איך זה נעשו חלומותיו לגורם של קנאה ושנאה ללא נשא, ואיך זה היו יכולים להרשות להכתים את עצמם במו ידיהם הם במכירת אח או בהמתו, היכן נעלם רגש האחוה, אשר ודאי צריך לחדור לנפש אח צעיר מפונק, אשר צריך לסלח לחלומות נעורים, אשר כרגיל צריך לחבב אח זקונים זה וודאי צריך לדאג גם לשלום אב זקן אשר נפשו קשורה בנפשו, איך לא חסים, איך לא מרחמים, איך זה יתכן להיות "אחי דינה" ובה בשעה עצמה – "ולא אחי יוסף".

אין זאת כי רגש אחוה זה מנופח הוא, אין זה אלא שהוא מעושה, שעיקר תכנו אינה אלא התרברבות עצמית, לקיחת קרנים, ביטול האחר, העמדת עצמו במרכז, רק הבנת עצמו היא ההבנה הנכונה, רק תפיסתו היא התפיסה הנכונה, רק עצתו הוא היא הראויה להשמע לו. מה להם אב, מה להם אחים, הם נושאי האחריות, הם השאור והם העיסה, מהם יצמח ישראל החדש, הארצישראלי, רק בעורקיהם פועם הדם הישראלי האמיתי, רק הם נושאים בתוכם את חזון האומה המתחדשת, רק הם הכואבים את הכאב ורק הם מסוגלים לתת לו את התגובה המתאימה. ואם מישהו עומד להם לשטן, ויהיה אשר יהיה, ויהיה זה אח או אב, מהו נגד התפקיד אשר מוטל עליהם, ואשר רק הם מבינים אותו ומסוגלים למלאותו. כאן גנוזה נקודה הרת סכנות, אי ההמלכות ("אעפ"י שבני יעקב הם לא נהגו מנהג בנים ולא נמלכו בו" רש"י), אי הצורך להמלך לא באח ולא באב, העמדת הכל על השכל העצמי ועל ההרגשה העצמית ועל ההבנה העצמית, הפעם פעלה כלפי חוץ, אבל זה רק במקרה. בפעם שניה הרי היא כבר פועלת כלפי פנים בהריסת האחוה המשפחתית, במכירת אח, בגרימת יסורים לאין שיעור לאב זקן חלש. כך הדרך. זוהי ההתפתחות הטבעית של הדברים.

ויעקב אבינו, אשר עשה את עצמו כחסר תשובה אחרי שענו לו בשעתם מה שענו, מגלה את כל הסכנה שבדבר לאחר המעשה השני, שהיה כבר גנוז בתוך התוך במעשה הראשון – מכירת יוסף היתה התוצאה ממעשה שכם. ועכשו אחרי המעשה השני, אין כבר מקום להצטדקות, עכשו כבר הכל ברור, את אשר היה באיתכסיא, נתברר מעכשו תכלית בירור, נתברר גם להם עצמם. מעכשו אין עליהם אלא לקבל את הדין – "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר